אבו מאזן הלהיב את המוניו באמרות מתלהמות כי "ירושלים לא תישאר לבדה. הכיבוש יעוף מירושלים; בלי ירושלים לא יהיה שלום" (ראה 'פוסט ישראל' מיום 22 למרץ 2009).
דבריו הם בחלקם דברי הבל ובחלקם אמת לאמיתה, אף שנאמרו בהקשר אחד: "הכיבוש יעוף מירושלים" - משאלת לב משותפת לקיצוני השמאל בישראל, ערבים כיהודים, ולכנופיות הטרור - משאלה שתתנפץ כחלומות המזרח התיכון החדש שכבר נמוגו. "בלי ירושלים לא יהיה שלום" - אמת ויציב, כי שלום לא יהיה, וירושלים תיכון, לפיכך, "עם" כמו גם "בלי" ירושלים - היינו הך: שלום לא יהיה, וזאת עד אשר יבקשו המבקשים שלום, ואנו - אלינו תופנה הבקשה - נתנה תנאים לקיומו.
האנומליה לפיה החלש והנרפה גם מבקש שלום וגם מתנה תנאים - דינה להתבטל. האנומליה האחות, בה החזק והשולט מתחנן לשלום, וכנגדו החלש והנשלט הוא אשר מתנה את התנאים - דינה להתבטל.
המצב הנורמלי, הסביר, השכיח ביחסי עמים ומדינות - הוא אשר יהיה, ולכן הסיסמא "בלי ירושלים לא יהיה שלום" נכונה למצב בהווה, בו היחסים בין הצדדים אינם נורמליים, ולא יכול להיות שלום המושתת על יחסים אלו. מכיוון שהשלום בכל מקרה לא יהיה, הרי כפועל יוצא מכך - כבר אין חשיבות לתנאי: "עם" או "בלי" ירושלים.
עוד נאמר על-ידי אבו מאזן מכחיש השואה, כי "מדינת ישראל מחויבת לשלום על בסיס של שתי מדינות לשני עמים". אין פלא, ויש קשר: הצבת מדינת טרור פלשתינית לאורכה של מדינת ישראל, תכשיר, לשיטתו של מכחיש השואה, עוד שואה, המתוכננת על-ידי אויבי ישראל ונתמכת בתום לב על-ידי קיצוני השמאל קצרי הראות.
אלא שכאמור, זה לא יקרה. בעניין זה אבו מאזן נמצא בעימות ובחילוקי דעות עם כנופיות הטרור ועם עצמו: כנופיות הטרור לא מעוניינות ולא מסוגלות לחיות ולשרוד במסגרת של מדינה. אבו מאזן עצמו - טוב לו לטעון למדינה כל עוד לא מציעים לו את הקמתה ממש, כמו מורו ורבו ערפאת אשר ברגע האמת, מול הצעותיו של אהוד ברק - נסוג באחת מהמתנה שהגיש לו ברק, ולא הסכים לקבל ללא תמורה את כל השטחים הכבושים כולם, או בקירוב 95% מהם.
כי ברגע האמת, ערפאת וכמוהו גם אבו מאזן, אינם יכולים לוותר על דרך הטרור, והקמת מדינה - מסכלת דרך זו במידת-מה.
