לקראת השבעת הממשלה בכנסת אפשר עתה לומר, כי הקואליציה שקרמה עור וגידים בימים אלה אינה שונה טכנית מכל יצור קואליציוני אחר בעשורים האחרונים. מפלגה אחת גדולה יחסית וסביבה מפזזות כמה מפלגות לוויין. מפלגה אחת גדולה שבראשה עומד מרכיב הקואליציה ולצידה שתי מפלגות בינוניות, ושתיים או שלוש קטנות, שיחד מאפשרות את השגת הרוב הנדרש להרכבת ממשלה.
כמו בעבר גם עתה: תהליך חיבור הקטנות לגדולה, תהליך איסוף מנדט למנדט עד לצבירת הרוב המינימלי הנדרש – דהיינו 61 מנדטים לפחות – כרוך במשאים-ומתנים ליליים ארוכים, שנמשכים עד לשעות הקטנות של החשכה ואפילו עדי הפצעת שחר של יום חדש.
הדינמיקה היא פשוטה בתכלית: יש מרכיב ממשלה והוא נסחט והולך, אם בתיקים ובתפקידים, אם בתקציבים ובכספים ואם בסעיפים ובקווים שברובם דקלרטיביים. מרכיב הממשלה משלם ונותן, מוותר ומוחל, עד שהוא מרצה כל אחת מן השותפות הפוטנציאליות.
ככל שמתארך התהליך, ככל שגואות הדרישות, כך מרכיב הממשלה מאבד והולך מנכסיו. מנגד, השותפות רק מרוויחות, זוכות יותר ויותר בתיקים ובשאר טובות הנאה – וכל זאת על חשבון השכל הישר וכמובן, על חשבון קופת המדינה.
אי-אפשר להאשים בכך את מרכיב הממשלה בלבד. הרי למפלגתו כשלעצמה אין רוב. הגם שהוא עומד בראש הגדולה במפלגות הקואליציה הפוטנציאלית, עדיין הוא רחוק מן היעד הנכסף, אלא אם כן יוותר לבני שיחו שכל תפקידם הוא לסחוט – כך בפשטות. והיה אם מספר המנדטים של המיועד אינו גדול דיו, והוא נזקק ליותר ויותר מפלגות בקואליציה שלו, כך תלך הסחיטה ותגבר.
התוצאה: מרכיב הממשלה נשאר לבסוף עם מספר תיקים קטן יחסית לגודלו, נאלץ לפרוץ תקציבים וסעיפים, להפר הבטחות של טרם-בחירות – רק כדי לרצות את תאבונן של הקטנות. בסופו של דבר, לא הוא קובע את קווי היסוד של הממשלה אלא שותפותיו, שמערימות סעיפים ותת-סעיפים על מחוייבויות הממשלה העתידה לקום. ידו של המרכיב קצרה מלעמוד בפרץ.
כך זה היה הפעם וכך זה היה בעבר. בין ההבטחות מלפני הבחירות לבין התוצאה שהתקבלה עם השבעת הממשלה החדשה במליאת הכנסת – הפער גדול. אל נא יבואו אפוא פובליציסטים ויריבים פוליטיים ויאשימו את מרכיב הממשלה, הפעם זה בנימין נתניהו, כי כל מה שהטיף לו ערב הבחירות, אם בתחום המדיני ואם בתחום הכלכלי, לא יוכל להתמלא כלשונו.
המרכיב, ראש הממשלה המיועד, אינו יכול בהכרח לעמוד בפרץ. לא תמיד מסוגל הוא להדוף את מלוא גחמותיהן של השותפות, לסרב לדרישותיהן המופרזות. מבחינה זו אין שס שונה מ"ישראל ביתנו". אפילו מפלגה עם "עבר מפואר", כפי שנהוג לומר כברפלקס-מותנה על "העבודה", כאשר היא מנהלת מו"מ על ממשלת אחדות, כלומר על כניסתה לממשלת הימין בראשות הליכוד, מחלצת מנתניהו ויתורים ותפקידים כיד המלך.
"העבודה"? - אין היא מבחינה זו שונה מ"יהדות התורה" או שס, שאותן אוהבים להשמיץ דרך קבע כסחטניות שדואגות אך ורק לאינטרסים הצרים שלהן ולא לטובת המדינה.
מה כל זה אומר? דבר פשוט מאוד: הבוחר אשם. אומנם לפני חודש-וחצי הוא העלה את מפלגת השלטון החדשה-ישנה, הליכוד, משפל של 12 מנדטים לרום של 27 מנדטים – אבל גם 27 אינם 48 שהיו פעם לליכוד בראשות מנחם בגין ואפילו לא 32 מנדטים שאיפשרו לליכוד בראשות יצחק שמיר להיות בשלטון, בממשלת הרוטאציה עם "העבודה". הרוב שהיקנה הבוחר בזו הפעם למפלגה שביוקרתה הוא רצה, לא היה בסדר גדול כזה שיצמצם למינימום את מספר השותפות לקואליציה, יקטין את מימדי הסחיטה ויבטיח את שלום קופת המדינה.
כי זוהי הרעה-החולה של הפוליטיקה הישראלית: מזה כמה עשורים אין על המפה הפוליטית מפלגה אחת גדולה באמת, שתרכיב את הממשלה ללא צורך במקח-וממכר קואליציוני מפרך, ולעומתה מפלגה שניה בגודלה שתהווה את חוד החנית של האופוזיציה.
על המפה הנוכחית שנוצרה בעקבות ה-10 בפברואר, נמצאת מפלגה אופוזיציונית גדולה יחסית וריקה מתוכן, קדימה, אך הקואליציה – גם עם הצטרפות ברק ו"העבודה" החצויה - שברירית למדי, משדרת חוסר יציבות פוטנציאלי ומאותת כבר מעתה על קוצר ימיה. השאלה היא רק, מתי יתעוררו חילוקי הדעות המדיניים, בעיקר בין ראש הממשלה המיועד לשר הביטחון המיועד, שינפצו את התרכיב שיוצג ביום שלישי בכנסת.
מה שלמדו הפוליטיקאים, ראשי המפלגות והח"כים – מרבית הבוחרים לא למדו. הם מצביעים באחוזים גבוהים מדי למפלגות קטנות, אפילו לשברירי מפלגות, שאם יעברו את אחוז החסימה – יעסקו מאותו רגע ואילך בסחיטה, פשוטו כמשמעו, בחילוץ טובות הנאה פוליטיות – הגם שלגיטימיות – ככל האפשר.
"תפוס כפי יכולתך" – זהו שם המשחק שמתחיל מיד למחרת הבחירות ואינו מגיע לסיומו עד שלא מקבלת הממשלה החדשה את אמון כנסת.
אפשר לפתור את הבעייה בהעלאה נוספת של אחוז החסימה, שיחסום מפלגות מלהיכנס לכנסת אלא אם כן – לשם משל - הן עוברות את רף חמשת המנדטים. אפשר לפתור את הבעייה אם יציגו המפלגות הטוענות לכתר נבחרת אישית יותר אטרקטיבית, ובראש וראשונה מנהיגים מוכשרים יותר, מנוסים יותר, מובהקים יותר.
אפשר גם לעשות זאת על-ידי הקניית תרבות פוליטית אחרת, בנוסח בריטניה או ארה"ב – שתי הדמוקרטיות הגדולות, עם אוכלוסין ובוחרים העולים במספרם אלף מונים על מספרם אצלנו. שם הבוחר מסתפק בהכרעה בין שתי המפלגות הגדולות באמת ו"אינו שם" על הקטנות.
האם נוכל להגיע למצב דומה אצלנו? - ספק הדבר. זהו תהליך של אימוץ תרבות פוליטית-דמוקרטית אחראית-ומעשית שאורך שנים ואפילו דורות. ולכן אנחנו "אוכלים אותה", סובלים ממערכת פוליטית סדוקה.
אנחנו משלמים מחירים כבדים על עצם הרכבת הממשלה ולאחר מכן בשנות תיפקודה, כאשר העומד בראש נאלץ להקדיש חלק נכבד מזמנו, מהונו ומאונו לשימור הקואליציה שלו ולריצוי שותפיו התובעניים, שהאחריות היא מהם והלאה, במקום לתת את מלוא הדעת לבעיות הלאומיות.
דומה כי זהו הלקח העיקרי של הבחירות לכנסת ה-18 ותהליך הרכבת הממשלה ה-32: הגיע הזמן להתעשת, ואם תרצו להתפשר, ולעבור לדמוקרטיה אחראית יותר, לאמור: להצביע רק לאחת משתיים: הליכוד מימין או העבודה (עם מה שיוותר מקדימה) משמאל, ולשכוח מ"בית יהודי", "מרץ" ושכמותן. העלאה משמעותית של אחוז החסימה תסייע בכך.
מוטל עלינו, הבוחרים, לעשות חשבון-נפש פוליטי מיידי למראה המפה הפוליטית המרוסקת של ישראל. יש לנו על מה לחשוב לקראת הבחירות הבאות, אשר גם בפעם הבאה לא תתמהמנה עד למועדן המתוכנן.
על סף השבעת ממשלת נתניהו השנייה אפשר לומר כמעט בוודאות: גם הכנסת ה-18 תגיע – שלא במפתיע - אל סוף דרכה מוקדם מן הרגיל.
