על-פי סעיף 1 ל חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953, "ענייני נישואין וגירושין" מצויים תחת סמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבניים, ונדונים על-פי הדין העברי ואך ורק על פיו. ברם, בעוד שהמחוקק אינו יכול להתערב בתוכנו של הדין העברי ואינו יכול להתערב בתוכנה של ההלכה, הוא בהחלט יכול להתערב בהגדרת המונח נישואין וגירושין, והוא אכן קבע עם קום המדינה כי הסוגיות הרכושיות בין בני הזוג אינן מצויות תחת הגדרת "ענייני נישואין וגירושין".
בשנת 2000 הוסף סעיף 7 ל חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, וקבע כי בתי הדין הרבניים כפופים לחוק זה.
היחסים הרכושיים בין הבעל והאישה אינם נכללים תחת הגדרת 'ענייני נישואין' כמשמעותה ב חוק שיפוט בתי דין רבניים.
בתי הדין האזרחיים קבעו, כאמור, כי עם פקיעת הנישואין הרכוש המשותף שנצבר מתחלק שווה בשווה בין הבעל לבין האישה. ברם, לפי ההלכה עם תום הנישואין, כאמור, זכאית האישה אך ורק לכתובתה. "התוצאה המתקבלת הינה אפוא זו, שמכלול זכויותיה האזרחיות של האשה, המוכרות בדין הכללי ובבית המשפט האזרחי, אינן מוכרות בבית-הדין הרבני", כותב ברק בפסק דינו שיהפוך עם פרסומו לציון דרך ביחסים בין מערכת בתי המשפט האזרחית לדתית. אחת התוצאות העגומות של סיטואציה זו, היא ' מרוץ הסמכויות' אשר בו כל צד בהליך הגירושין מנסה להקדים את רעהו ולהגיש תביעת גירושין מוקדם יותר: האם זה נכון, שואל ברק בפסק הדין, שעל אותו רכוש יחולו דינים שונים בבתי משפט שונים? ברק מכנה סיטואציה זו בפסק דינו "קטיגוריות סיוטיות" – קרי סיטואציה שבה על אותו רכוש חלים דינים שונים אשר לפיהם הוא מתחלק באופן שונה בכל פעם. ברק מציין כי לאור סעיף 7 ל חוק שיווי זכויות האישה, התש"י – 1951, בתי הדין הרבניים כפופים לחוק זה (חוק שיווי זכויות האישה), אשר מחייב אותם לנקוט "שוויון" בין הגבר לאישה. אמנם, מציין ברק, יטענו מי שיטענו כי כאשר שני בני הזוג, על-פי הדין הדתי, יוצאים בתום הנישואין עם הרכוש שהביאו אל תוך חיי נישואין אלו, הרי זה שוויון, אך:
"אין לקבל גישה זו. קיומה או העדרה של הפליה נקבע, בין השאר, על-פי האפקט שדבר חקיקה משיג, הלכה למעשה.....הפליה עשויה להיות "נסתרת" ו"שיטתית", במובן זה, שאין היא מופיעה "על פני" הנורמה, אלא נובעת מ"האפקט" של הנורמה. כך הוא המצב על-פי המשפט העברי. האפקט, הלכה למעשה, של אי התחשבות בחיים המשותפים כבסיס ליצירת שיתוף בנכסים הינו כי רוב רובם של הנכסים, אשר נרכשו בתקופת הנישואין, ישויכו לגבר ולא לאשה."
היות ובית הדין הרבני מחויב ל חוק שיווי זכויות האישה, עליו לנקוט שוויון דה-פקטו בחלוקת הרכוש בין בני הזוג עם תום הנישואין, קובע ברק.
ברק היה יכול להסתפק בכך ולחתום את פסק הדין, אלא שכדרכו במשפט, ברק אינו אוהב 'להשאיר חורים' בלתי פתורים בסוגיה משפטית שהובאה בפניו, וכך הוא מתפנה לעסוק בעניין תורתי משפטי רחב יותר, הקשור בצורך ב"אחדות של שיטה ומשפט", כפי שהוא כינה זאת פעמים רבות בפסקי דינו, או ב"הרמוניה נורמטיבית", היינו, בקוהנרנטיות בתוך שיטת המשפט.
|