במלאת שלושים שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים שוב התחדש פסטיבל השלום ופולחן בגין. הפעם זכתה לפרסום קלטת שנמצאה ובה הוא מספר לנכדתו את שבחי הסכם השלום עם מצרים. ועם בישראל שומע ומאמין ואפילו מתגעגע למנהיג האהוב.
"מחרחר מלחמה"
פעם הוא היה שנוא על השמאל במידה כזו שמפ"ם הקימה מחתרת מסועפת בתוך צה"ל כדי להדיחו בכוח, אם יעלה פעם לשלטון. בן-גוריון נהג ללגלג עליו ולגדפו בכל הזדמנות.
בעולם נחשב בגין למחרחר מלחמה שימיט אסון. השבועון "טיים", בכתבת שער עויינת, כתב ששמו מתחרז עם המילה 'פייגין', הגיבור היהודי המאוס בספר "אוליבר טוויסט" של צ'ארלס דיקנס.
עבר מטאמורפוזה
בתחילת דרכו בשלטון עוד הבטיח להקים "הרבה אלוני מורה" והתחייב להתיישב בחבל ימית (שלא הוא יזם ובנה אלא ממשלת מפא"י). אך בהמשך פתח במסע בזק של פגישות ויוזמות שהסתיימו בתוך שנתיים בוויתורים ובנסיגות בנוסח "שלום עכשיו".
עורך ידיעות אחרונות דאז (בתואר אך לא בפועל), הרצל רוזנבלום, תיאר אותו כבחור ישיבה מתפקר המשתולל עם בחורות ואוכל חזיר עד שנוזל לו שומן מן השפתיים.
הוא הגיע להסכם שלום עם מצרים שנחשב מאז לנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל.
האמנם נכס אסטרטגי?
איך נחתם ההסכם
כדאי לבחון כיצד קיבל בגין את ההחלטה. היום אנחנו יודעים, כי בגין סבל מהפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה). זוהי הפרעה נפשית של עלייה וירידה במצבי הרוח ואשר במצבים קיצוניים גורמת לדיכאון עמוק עד כדי שיתוק. ואילו במצב המאני היא גורמת להיפר-אקטיביות קיצונית ולא תמיד שקולה. לעתים מתבטאת ההפרעה בצורך בלתי מוסבר ולעתים בלתי הגיוני לסיטואציה מסויימת.
ההפרעה הזו לא תמיד פוסלת אדם מלהיות מנהיג, במיוחד אם הוא נמצא בטיפול תרופתי. יש אף הטוענים שהסובלים מהפרעה דו-קוטבית נוטים ליצירתיות רבה יותר מאנשים רגילים.
הסכם מנוגד לאמונותיו
צריך להביא בחשבון את הלחצים בהם היה נתון בגין בקמפ דייויד. זה היה מחנה סגור כשהוא מוקף על-ידי אנשים המבקשים ממנו לחתום על הסכם המנוגד לאמונותיו ואין מסביבו אף אדם אחד התומך בו (פרט לבנו בני, שהתקשר אליו בקביעות בטלפון).
בגין היה נתון ללחציו של משה דיין שרצה למחוק מעצמו את חרפת כשלונו במלחמת יום הכיפורים. נמצא שם גם אהרן ברק, שכבר תיכנן את השתלטות מערכת המשפט על סדר היום של המדינה. ברק הוא שהציע את הניסוח "זכויות לגיטימיות לעם הפלשתיני" ושיכנע את בגין לקבלו. ובכך הניח את היסוד להקמת מדינה פלשתינית. ואחרון אחרון, לא חביב, הלחץ של הנשיא קרטר, שעל האנטישמיות שלו וקשריו עם ההון הערבי למדנו רק אחרי שנחתם הסכם השלום.
מה נשאר מן ההסכם
מול הגמדים המנהלים היום את המדינה, מנחם בגין היה אכן מנהיג ענק. זכותו ההיסטורית תעמוד לו בשני תחומים: ניהול המאבק נגד הבריטים בשנים 1948-1944 (ומניעת מלחמת אחים באלטלינה) וההחלטה על הפצצת הכור העירקי ("מבצע אופרה") בשנת 1981. כל יתר מעשיו הם אופרה אחרת לגמרי.
החגיגות סביב מלאת שלושים שנה לחתימת ההסכם הן הזדמנות לעיין מחדש בכמה מסעיפיו.
ההסכם כולל איסורים והתחייבויות רבות שחלקן כבר הופרו על-ידי המצרים. איסור על איומים לשימוש בכוח (שמובארק משמיע מדי פעם, ברמז); כינון יחסי תרבות, (שאינם קיימים); קיום הליכי משפט הוגנים לאזרחי שתי המדינות (ראה פרשת עזאם עזאם); יחסים דיפלומטיים (רופפים למדי, השגריר הישראלי מנודה בקהיר כמצורע), כריתת הסכמי תרבות (אין דבר כזה); ועוד ועוד.
הפרוטוקולים כרב מכר
בסעיף 5 של הנספח השלישי לחוזה יש סעיף משנה 3 בו נאמר כי "הצדדים יחתרו לטפח הבנה וסובלנות הדדית, ובהתאם לכך יימנעו מתעמולה עויינת זה נגד זה". המצרים מפרשים כנראה את הסעיף כך שלא יחול על שידור הסדרה בת 41 הפרקים של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ששודרה בטלוויזיה המצרית. סדרה זו (כמו הפרוטוקולים עצמם) אינה סתם תעמולה עויינת, אלא הכשר לרצח עם.
כלי התקשורת שלהם מלאים בדברי הסתה נגד ישראל והפרוטוקולים של זקני ציון נמצאים בקביעות בראש רשימת רבי המכר במצרים.
