מקל הנחייה בידו של עמיחי נוימאייר הוא הסימן הראשון המסגיר את היותו כבד רואי. למרות שחלפו שש שנים מאז שאיבד כמעט לחלוטין את מאור עיניו הוא מצליח להישיר מבט אל בני שיחו. "הרגל מהחיים הישנים" הוא אומר ומוסיף: "לפני שש שנים חשבתי שזה עניין של זמן עד שאשתלב בעבודה קבועה ואקים משפחה, אך החיים זימנו לי אתגרים מסוג שונה". באותה עת עבד נוימאייר כנהג משאית שכיר, בחברה שהייתה שייכת לאביו ונתנה שירותי הובלה לעיתון מעריב. מדי יום הוא היה נוסע במסלול קבוע מבית הדפוס של העיתון בבת-ים למרכז ההפצה בירושלים וחזרה.
באחד הלילות של חודש אוגוסט 2003 אירעה תאונה קטלנית. את פרטיה נוימאייר לא זוכר, אך את תוצאותיה הוא נושא עימו עד היום - רגלו הימנית נקטעה עד הברך, ובעקבות פגיעת ראש שעבר נפגעה ראייתו והוא מוגדר "כבד ראייה". לאחר תהליך שיקום ממושך בו היה צריך להתמודד עם מעבר מעצמאות מוחלטת לתלות בסביבה, פגיעה בדימוי העצמי ובעיקר הרבה שעות פנויות בהן, כפי שהוא אומר "יכולתי לחשוב על מה שהיה ולא יהיה עוד", הוא הבין כי הוא יכול לשקוע ביאוש, אבל יכול גם אחרת.
"אמרתי לעצמי, כי נולדתי פעם שנייה והחיים החדשים דורשים ממני להתמודד עם משימות מסוג שונה". העובדה כי נוימאייר סובל מ"נכות כפולה" מקשה מאוד על תהליך השיקום התעסוקתי שלו, "הגופים המטפלים בנכים", הוא אומר "מפצלים בין המגבלות שלי ולפיכך נוצר מצב אבסורדי שכל מה שקשור לנכות המוטורית מטופל בביטוח הלאומי ומה שקשור לנכות של הראייה מטופל בשירות לעיוור, לא תמיד יש תיאום בינהם".
נוימאייר נמצא מתאים ללימודים גבוהים, אך נמסר לו כי הסיכוי שלו להשתלב אחרי הלימודים בעבודה נמוך במיוחד מפאת גילו ובעיקר מפאת מצבו הרפואי שאינו מאפשר ישיבה ממושכת. זאת ועוד, התותבת שעל רגלו דורשת נגישות פיסית של מקומות התעסוקה הפוטנציאליים. "מדרגות בכניסה למפעל הן כמו שלט אין כניסה עבור אנשים כמוני", הוא אומר, אך לא מתייאש. לאחרונה הוא סיים בהצלחה קורס להפעלת תוכנות מחשב ומעביר את זמנו במועדונים חברתיים המיועדים לנכים במצבו. הוא מבקש להוסיף כי "אין כמובן דרך בה ניתן לתאר את האובדן הגדול שמלווה אותו מדי יום", אבל חשוב לו לציין שאם הגורל מזמן התנסות כואבת מהסוג שעבר זו גם הזדמנות לעבור תהליך צמיחה אישית. "למדתי להעריך את התמיכה של המשפחה, היכרתי חברים חדשים, למדתי מקצועות שמעולם לא הייתי חושב שאחשף אליהם ובזמן הפנוי שלי אני יכול לעצור ולחשוב על דברים, בחיים הקודמים הקצב היה מהיר הרבה יותר".
תהליך הצמיחה עליו מדבר נוימאייר מעוגן בתיאוריה של הפסיכולוגיה החיובית. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות על אודות אנשים שעברו טראומות מסוג פיגועים חבלניים, מחלות, תאונות, מוות של בן משפחה ועוד הראו כי לאורך זמן אנשים מצליחים לצמוח כתוצאה מהאובדן. הספרות התיאורטית והמחקרית מצביעה על ארבעה תחומים מרכזיים של צמיחה: שינויים חיוביים בתפישת העצמי, חיזוק מערכות היחסים עם הסביבה הקרובה, גידול ברמת האמפתיה, החמלה ואהבת הזולת ושינוי בפילוסופיית החיים.
באופטימיות המאפיינת אותו אומר נוימאייר: "אני מאמין שברגע שאהיה בסביבת עבודה אוכל גם לפתח קשרים אישיים וחברתיים ענפים יותר, דבר שמאוד חסר לי בימים אלו, רוב היום אני נאלץ לבלות עם אנשים המגיעים למועדונים החברתיים לנכים בהם אני שוהה, מדובר באנשים מקסימים, אך הם מבוגרים ממני בשנים רבות".
סיפורו של עמיחי נוימאייר נחשף בעקבות פרויקט משותף של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן והמחלקה לעבודה קהילתית של עיריית פ"ת המפעילה את פרויקט "קהילה נגישה" בעיר. מטרת התוכנית היא לספק הזדמנויות שוות לאנשים בעלי מוגבלויות על-ידי שילובם בפעילויות הרחבות של כלל הקהילה בתחום חברה, תרבות, פנאי, תעסוקה ועוד, תוך התאמה פיזית של שטחי ומבני ציבור על-פי הצרכים המיוחדים של בעלי המוגבלויות השונות. הסטודנטים והפעילים מקווים שחשיפת סיפורו של עמיחי תביא לתודעת הציבור לא רק את הקושי והאובדן של אנשים עם מוגבלויות, אלא גם את היכולת לצמוח. הצמיחה האישית לה מיחל עמיחיי היא בתחום התעסוקתי ובתחום המשפחתי.
