הממשלה היוצאת תהיה חקוקה בזיכרוננו לדיראון. לא הייתה כמותה לכישלון צורב ולחרפה. האסון הנורא שהמיטה עלינו - בלתי נסלח: ראשיה חשודים בפלילים ומועצת חכמיה הנחילה לנו מלחמה ארורה, שאת פצעיה עדיין מלקקים. גם לאחר שיצאנו ממנה, בשן ועין, עם הזנב בין הרגליים, עדיין נותר בשטח-אויב חייל יקר שלנו, שיצא אומנם בשליחות מדינתו, אבל הופקר ולא הוחזר אליה, כמצופה.
ממשלת אולמרט הותירה אחריה אדמה חרוכה, שספק בכלל אם ניתן יהיה לשקמה. בשל מחדליה, מחד, ומעשיה הבלתי-כשרים, מאידך, מצטיירת כיום המדינה בעולם בכלל ובישראל בפרט, כלא-יוצלחת. הגיעו הדברים לידי כך שהישראלי השוהה מעבר לים, נאלץ להליט פניו מבושה ולהימנע מלהזדהות במוצאו, לא רק מאימת הטרור הערבי והאנטישמיות הנפוצה בלאו הכי, אלא גם בשל חוסר האהדה המופגן כלפי המדינה בתפוצות, על כל צעד ושעל. אז מה הפלא? כשנשיאה של מדינתו, ראש-ממשלתה ושר האוצר שלה עומדים לדין, ואילו הצבא מוכתם ב"פשעי מלחמה" - לאן, למען השם, ניתן להוליך את החרפה?
הדין נחרץ
בתוך-תוכה הפכה ישראל למדינה מדופרסת, נעדרת מוטיבציה וחסרת כל שלווה. מצב-רוחם של אזרחיה הדרדר לשפל המדרגה, כפי שלא היה אי פעם בעבר. אימת הטרור הערבי מחד ואימת המיתון מאידך עושות את שלהן, ואף מפרש מלבין אינו נראה באופק.
גם נוכח כינונה של ממשלה חדשה, לא מסתמנת שום תקווה. הרכבה הבלתי-אפשרי אינו מבשר טובות, כאשר ה'עבודה' נאלצת לדור בכפיפה אחת עם 'ישראל ביתנו', בעוד 'הליכוד' הדומיננטי, שאמור להכתיב את הטון, מחושק על-ידי שני שותפיו. דינה של ממשלה שכזו, עם אינפלציה של תיקים ודפלציה ברורה של כלכלה, הרי כבר נחרץ מראש: בעל-כורחה היא נידונה להיות מסוגרת בתוך המבוך של עצמה.
רק קוסם מוכשר יוכל, מן הסתם, להוציא אותה מן הסבך שאליו נקלעה. אלא שקוסם שכזה עדיין לא נראה באופק. בשנתה ה-61 צריכה אפוא ישראל לייחל בערגה לאשף, שיחולל עבורה את מה שנחשב כרגע לבלתי-יאומן.
