מול מיליוני עיניים בורקות, מול לבבות רוטטים, הוא עמד שם גאה ונרגש, במעמד שאין שני לו, ברגע שבו ההיסטוריה צורבת את חותמה. הוא זקף את גבו, ייצב את קולו, ומעל הבמה הנכבדה, בעודו נישא מעל כולם, קרא בקול זך, שאמונה וידיעה שלובים בו יחדיו:
"שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד".
לא, זה לא היה על ההר הצנוע מכולם.
לא, זה לא היה ליד אבנים עתיקות ששריכי ירוקת מציצים בין סדקיהם.
לא, זה לא היה במקום מקבצם של המגבעות השחורות, או הכיפות הסרוגות,
וזה אף לא היה במקום כינוס הנבחרים, מול מנורה ישנה.
היה זה בטקס ההשבעה של נשיא ארצות הברית. ברק חוסיין אובאמה. 2009.
רגע, איך זה יכול להיות? האם לא הייתה פה גניבה ספרותית? האם אף אחד כבר לא מכבד את זכויות היוצרים (או אולי היוצר), של העם היהודי על המשפט הזה?, אוי משה, איפה רשמת את הפטנט על כך? הרי קלף מנצח שכזה, לא מחלקים סתם כך, לא ייתכן שכל עמי הארצות ישתמשו בו כלאחר יד, הרי זה שלנו, זה אנחנו!.
טוב, נגיע לעומק העניין - מי היה האחרון שזרק את הפסוקים ולא אסף אותם? אתם רואים מה קורה שלא מסדרים?. נו, "שויין" לא משנה כבר, לא באמת עשינו עם זה משהו בכל מקרה... אבל תדעו שזו הפעם האחרונה שניתן לישראלי הזה שמצטלם מאחורי אובאמה להיות "קופירייטר"...
האומה החזקה מכל לא מתביישת, ואולי אף גאה, בטקס שאין חולק על גדולתו, לצטט בפה מלא ובעיניים בורקות את הפסוקים, הכי יהודיים שיש. ואילו אצלינו, הפוליטיקאי הממוצע, שומר את ה"בעזרת ה'” בעיקר לביקור המסורתי אצל הרב עובדיה לקבלת הטפיחה המבורכת. המקורות היהודים הפכו לנחלתם של עוטי הכיפות בשלל גווניהם, או של יוצאי דופן אחרים. ונבחרי הציבור אינם ממהרים, בשום פורום כלל ציבורי, להשתמש באיזו שהוא מטבע לשון "דתי", פן יבנו תילי תילים של תאוריות איך הם התקרבו לדת, מנסים להתחבב על החרדים, לא זזים בלי ברכה מהמקובל כזה או אחר, ובסוף - עוד יעודדו הקמת התנחלויות באום אל פאחם. ובמקרה זה, ובמקרה זה בלבד, כפני הפולטיקאים, כך פניהם של רבים מהציבור. היהדות, מהווה עבור יותר מדי אנשים שם נרדף לפלגנות מפלגתית, תקציבים, סחיטות, כפייה, פנאטיות ופרימיטיביות.
זה לא המקום של טור קצר לנסות ולהסביר את כל התהליכים ההיסטוריים והלכתיים שהובילו למצב כמות שהוא. אך העובדה בעינה עומדת - היהדות במצבה בנוכחי, אינה "נוחה למשתמש", ואף אינה מתיימרת להיות שכזו. המצוות הינן עול, והטעמים הניתנים להן הינם סובייקטיבים וסלקטיבים. ועל-כך יוסיפו גם חובשי הכיפות לומר כי לא ניתן אחרת, שכן היהדות ממהותה אינה מתפשרת, ההלכות הן חד-משמעיות, התורה היא תורת נצח, ו"ערך לימוד התורה"\"חשיבות ארץ ישראל השלמה"\"קדושת השבת"\"הקפדת הכשרות"\"דקדוקי הגיור” ו... - מעל הכל! ואולי הם צודקים מבחינתם.
אך השורה הסופית נותרה בעינה - רוב העם אינו רוצה חלק ביהדות שכזו. ומתוך שאינו רוצה בפרטיה, כך גם אינו רוצה בכללותה. וההפסד הוא של כולנו. תרבות של אלפי שנים, מסורת דינמית, ועולם מרתק ומדהים של מדרשים ופילוסופיות נכנסו תחת אצטלת הדתיים, הוסתרו ונשמרו שם, ומוצאים מדי פעם רק לשימושם הבלעדי של "מגיניהם".
חובה עלינו להוציא את אותה יהדות ממסתוריה, להוריד את האבק, לשפשף בקצה השרוול, לגלות ולחשוף את הצדדים היפים והמאחדים שבה, היכולים לדבר לכל אדם באשר הוא על "ואהבתך לרעך כמוך", "כיבוד הורים ומורים", "גמילות חסדים", התכנסויות משפחתיות קבועות, מנוחה רישמית ממירוץ היום יום, ועוד כהנה וכהנה. שלא משנה כמה אפיקורס בן אדם יהיה, לא יוכל להתנגד לערכים אלו, לא יוכל שלא לרצות להנחילם לדור הבא, להפכם לשפה, לנורמה התנהגותית. והדור הבא זקוק לזה. מספיק לקחת מדגם מכותרות העיתונים היומיים, כדי לגלות כמה הוא זקוק לזה. ובעצם, גם הדור הזה. כולנו.
המצב היום הוא שבשם הפרפקציוניזם הדתי והדקדקנות ההלכתית נחשפים רק פניה הקשים והחמורים של היהדות, מועלים על נס בעיקר נושאי הפילוג והמחלוקת ומוצגים כעיקר, ומתוך כך מורחקת היהדות מחלק מבניה, והופכת לדגלם של האחרים. ואותה יהדות מוצגת כ"עסקת חבילה", אתה רוצה - אתה בפנים, על כל המשתמע. אתה לא רוצה - תרחק ואל תתקרב. והרוב מעדיפים להתרחק.
אולי חובשי הכיפות צריכים לשחרר, לוותר, לאהוב יותר. לתת לכל העם ליהנות מהיופי הטמון ביהדות, מנכסים רוחניים חשובים, ששייכים לכל, שנצרכים לכל. ואולי, לא חובשי הכיפות, צריכים לדרוש את חלקם. לא כבנים מאומצים, נספחים ודחויים, אלא כבעלי בית. שמותר להם, וחובה עליהם לקחת את המסורת ארוכת השנים, ולמיין ממנה את היופי הקיים, במידה שתתאים להם, במידה שתעלה את חייהם לרבדים אחרים, עמוקים יותר, רוחניים יותר. אל דאגה, הם לא יוחתמו להאמין בקיום האל, ביאת המשיח וגלגולי נשמות, הם לא יידרשו לשמור כשרות, לא לנסוע בשבת ולטבול במקווה. הם רק יקחו את השייך להם. והרווח, הוא של כולנו.
