אני ממש זוכרת את הרגע בו שכבתי על מיטת הרופא, ג'ל קר מרוח על בטני, והרופא שואל אותי ואת אישי בקול בס רישמי: "האם תירצו לדעת מה מין העובר?" קולי השתנק, לא יכולתי לענות, עיני צפו בתדהמה בדמות השחורה הקטנה והמדהימה שנשקפה במסך הקטן ונעה בתוכי, והנהנתי ללא מילים.
"טוב, אז זה בן". אמר בקול מונוטי ויבש, וליבי התפוצץ משמחה. שאריות עלובות מפרימיטיביות עמומה העלו בי גאווה על הגשמת הברכה עתיקת היומין ערב כלולותיי - "שתזכו לבן זכר...". מבט מהיר לאישי חשף גם את גאוותו הגלויה. בערב, מאוחר, כשידי מחבקות את הגבעה הקטנה. לחשושים קטנים החלו תופסים את מקומה של האופוריה מדגדגים וחונקים. בשל הדם הפולני בעורקיי התחלתי לחשוב על היום שבו יתחתן בני ויאהב אחרת יותר ממני (כן, יש פה הרבה בשר לפסיכולוגים...), בשל המחויבות היהודית, שכה רבים כה נרתעים ועדיין עושים, החלו נרקמים בי חששות מפני ברית המילה, ובשל המציאות הישראלית, שלא ניתן לברוח ממנה - יראתי עד בלי די, מהצבא.
מדי פעם היה נפלט לי משפט החושף את פחדי מהגיוס הכל-כך רחוק, ומיד היו משקיטים אותי כל שומעי ש"קודם כל - העיקר שיהיה בריא", ו"מה את מעסיקה את הראש בשטויות?", ו"מה את יודעת, אולי עד אז יהיה שלום".
בני גדל, ועודנו ילד. ומגלה, למורת רוחי, גילויים מצ'ואיסטים עד בלי די. רק בן חמש ואת המטאטא שידרג כבר מזמן לרובה, את המטריה הכתיר כחרב, כל בובה ייפת עיניים הופכת בעיניו ללוחם גיבור, וכל לגו תמים משופצר להיות מבצר איתן. תיאוריות פמיניסטיות קרסו מול עיני, איך, לאחר צנזור של תוכניות אלימות וחשיפה לשירי דץ ודצה, מה שמעלה את הניצוץ הבוהק ביותר בעיניו של בני, הוא חייל ורצוי שיהיה עם נשק.
שלא תבינו, אני בעד שירות למען המדינה. כך נוהגת משפחתי מדור לדור. אך לאחר שאבי, אחיי, בעלי וגיסיי, סיכנו את חייהם לא פעם בחזיתות המדינה ובמלחמותיה, וכל שנה נקראים שוב ושוב למילואים. קיויתי כי אולי בגלגלו של עולם ראוי שתהיה מעין אפליה מתקנת, ואולי גם לי מגיע איזה ג'ובניק קטן. ברור הדבר כי גם הוא יתרום למדינה, אך לפחות עליו לא תודר שינה מעיניי ולא תתווסף שיבה לשערותיי על מבצעים חשאיים ללכידת מבוקשים שהוא ימאן לספר לי
ערב אחד לפני השינה, המתקתי סוד באוזניו של בני בכורי, כי כשהוא יהיה גדול הוא יהיה האיש הכי חשוב בצבא, מכיוון שהוא יבחר להיות אחראי על כל המחשבים ועל כל המכונות וכל מי שיהיה לו בעיה במחשב, מיד יבוא אליו כדי שהוא יוכל לתקן. "בסדר", הוא ענה לי וליבי גאה מתקווה. "אבל אני רוצה שיהיה לי את הרובה הכי גדול והכי חזק משל כולם...".
האם זה הגיוני וטבעי כי אם תחשוש מללדת בן, רק מפני הצבא, שעתיד להיות להיות רק לאחר 18 שנה? לא. האם המציאות בה אנו חיים הגיונית וטבעית? כמובן שלא. ישנה מחלוקת ארוכת שנים וחובקת עולם מהו הגורם למציאות ההזויה הזו, יש שיאמרו כי ניתן למצוא את הגורם מימין, ויש שיאמרו כי ניתן למוצאו משמאל. אך דבר אחד בטוח - הדורות הקודמים שעזבו את ארצות הגולה והתכנסו כאן, הם אלו שהניחו את הבסיס הראשוני למציאות הזו. שהרי מעצם קיומנו כאן - נדרשים אנו להגנה. ואפילו במצב השלום האוטופי ביותר, לעולם לא נוותר על צבא חזק ומאיים. שהרי גדולים ממני כבר אמרו כי מי שרוצה שלום, שיתכונן למלחמה.
אז אין מה לעשות, אני מנחמת את עצמי בעודי מביטה בבני הבכור המתרוצץ עם חתיכת מקל וקורא תגר על כל חתול מתקרב. כך נקבע בגורל, נולדנו בתוך מדינה הזקוקה לאנשיה על-מנת לשרוד. כך נקבע עוד מימים ימימה. גם בני, ככל אזרחי המדינה, יצטרך להילחם למען קיומה ולהגן על גבולותיה. שהרי ידוע ומפורסם לכל כי קיומה של המדינה נשען ומוגן על-ידי צבא העם, צבא כל האזרחים!!!
רק רגע, ילדים - מה לא נכון במשפט שנאמר? נכון, צבא העם, צבא האזרחים. קלישאה עתיקה שפג תוקפה. מספיק להתסכל על הנתונים הרשמיים והלא רשמיים של הצבא ולהבין שאין כבר תוקף לביטויים שחוקים אלו. מהכלל הזה, לאט-לאט מתרבים עוד ועוד יוצאים מן הכלל, עד כי הכלל עצמו כמעט והופך למיעוט.
הגברים והנשים הערבים אינם מתגייסים, כי הרי לא יוכלו להילחם באחיהם ללאום. גברים חרדים אינם מתגייסים, כי הרי הפכו את התורה לאומנות, וכמובן כל ימיהם ולילותיהם מוקדשות אך ורק ללימוד. (מי בדק לאחרונה נוכחות בישיבות?). הנשים החרדיות אינן מתגייסות כי זה נוגד את הצניעות שהדת מחייבת אותן. שמאלנים למיניהם לא מתגייסים כי לא יתנו יד לצבא הכיבוש, שמכניע ומשפיל קבוצות מיעוט. ימנים למיניהם לא מתגייסים כי לא יתנו יד לצבא מגרש, שמכניע ומשפיל קבוצות מיעוט.
אומנים למיניהם לא מתגייסים כי חבל על הקריירה שבדיוק מתחילה, ובכלל - הם משרתים את המדינה בעצם הופעתם. דוגמניות למיניהן לא מתגייסות כי חבל על הפיגורה, וכשיש לך פנים יפות - אפילו התקשורת סולחת. מתוחכמים למיניהם לא מתגייסים כי עם כישרון משחק מינימלי ניתן להשיג פרופיל 21, גם כשזה לא ממש נצרך. ואזרחים למיניהם לא מתגייסים - כי למה רק הם?
ולאחר הדין וחשבון הזה, אני מביטה שוב בבני, וגם אני שואלת - למה דווקא הוא? אני יודעת, לא מתאים לכולם להיות חיילים קרביים, לא כולנו לוחמניים ואנו הרי לא מדינה פשיסטית (כולם כל-כך אוהבים להשתמש בביטוי הזה בלי ממש להבינו, אז גם אני...). אך אם המדינה תחליט שכך יהיה, ותעשה את תפקידה המוסרי והחוקי בעניין - כל אחד יוכל למצוא את המקום המתאים לו ביותר, שבו יוכל, ויחוייב על-פי חוק, לשרת את המדינה. בין אם בבתי ספר, או בתי חולים עם ילדים חולים, או שיקום אסירים, בתוך קהילות רחוקות או ממש בשכונה ליד. מי שרוצה - ימצא.
אך הסכמים קואליציוניים קודמים, ויש חקיקה, ויש זכויות מיעוט, ויש דמוקרטיה. אל מי יערוב לי שבעוד 13 שנה, כשבני בכורי ייקרא לחזית, מי יערוב לי, שהוא לא יעמוד שם לבד?
אני ממש זוכרת את הרגע בו שכבתי על מיטת הרופא, ג'ל קר מרוח על בטני, והרופא שואל אותי ואת אישי בקול בס רישמי: "האם תירצו לדעת מה מין העובר?" קולי השתנק, לא יכולתי לענות, עיני צפו בתדהמה בדמות השחורה הקטנה והמדהימה שנשקפה במסך הקטן ונעה בתוכי, והנהנתי ללא מילים.
"טוב, אז מזל טוב - יש לכם עוד בן". אמר הרופא בחגיגיות. ואני מיד חשבתי על הסתדרות עם הכלה העתידית, על ההתארגנות לברית הצפויה, ואיך לא, שוב - בעיקר על הפחד מהצבא.
