השבת האחרונה שלפני חג הפסח מכונה 'שבת הגדול' ובמרבית השנים קוראים בה את פרשת צַו (ויקרא ו') [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. בחסידות כתוב שהמזבח רומז ללב של היהודי והעבודה הנעשית עליו, הקרבת קרבנות מן החי ומן הצומח, היא העבודה הנדרשת מיהודי בעולם הזה, להקריב את הבהמיות ואת השאיפות (שזה משהו שצומח בלב) שלו, לה'. כאמור, פרשה זו נקראת תמיד לפני חג הפסח ובמרבית השנים בסמוך לו. מכאן יש להסיק שיש קשר רעיוני בין המסר של פרשת השבוע ובין המסר של חג הפסח, ובמסר זה ננסה להתמקד.
בתשובה לשאלה מדוע השבת הזאת שלפני פסח מכונה 'שבת הגדול', נאמרו תשובות שונות שהמשותף להן הוא הפלאת הנסים שנעשו לאבותינו בימים אלו לקראת יציאת מצרים. זה היה העשירי לחודש ניסן, היום בו בחרו את השה שאותו יקריבו ביום ארבעה עשר לחודש ויאכלו בערב החמישה עשר בו, עד שיקטעו להם את הסעודה באמצע, בעת שתגיע הבשורה המרעישה שפרעה דורש מהם לצאת ממצרים מיד. המצרים שאלו אותם מדוע בחרו לאמץ לעצמם את השה הזה ולהפרידו מכל העדר, והם השיבו כי את השה הזה הולכים לשחוט בעוד ארבעה ימים לקראת היציאה ממצרים. אמרו גם שפרעה בעצמו ישחרר אותם מהעבדות, אבל רק אחרי שבאותו לילה ימותו כל בכורי מצרים.
הבכורים ששמעו זאת, פנו אל פרעה בדרישה שישחרר את בני ישראל בטרם ימותו הם, ונענו בסירוב. בניסיון ללחוץ עליו, הם ערכו הפגנות סוערות שהדרדרו לאלימות קשה והתוצאה הייתה הרג המוני בבכורים וגם בכוחות הביטחון המצריים, אבל פרעה המשיך להתעקש כידוע. בני ישראל צפו במתחולל ולא האמינו למראה עיניהם; המצרים מנהלים מלחמת אזרחים קשה כאשר צד אחד בנלחמים, הבכורים, דורש לשחרר אותם. הם עצמם יכולים לשבת בשקט, לא צריכים להילחם כי יש מי שעושה זאת עבורם בלי שהם יבקשו אפילו. זה היה נס גדול שעל שמו מכונה שבת זו 'שבת הגדול'. בשבת זו שלפני פסח, בלי קשר לפרשת השבוע שמזדמנת לנו, אנחנו אמורים להתבונן בנס הזה ולהפנים את העובדה שכמו אז, במצרים, הקב"ה עשוי להפעיל את הגוים לטובתנו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו.
התבוננות זו אמורה להביא אותנו לחוויית הקשר עם הרבונו של עולם עד כדי תחושה שאנחנו אכן העם שלו. שעצם המציאות והקיום שלנו בעולם הוא בהיותנו צוות אחד עם הקב"ה בראשנו. זהו עניין צַו אֶת-אַהֲרֹן, צַו מלשון צוות. אבל רגע, לכאורה מדברים פה אל אהרן ובניו שהם כהנים, לא אל יהודים שאינם כהנים, אז מדוע אומרים שזו הוראה עבורנו למרות שאנחנו לא כהנים? ובכן, לקראת מעמד הר סיני וקבלת התורה אומר ה' למשה (שמות י"ט) שהשליחות שלנו בעולם היא להיות
מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. זה אומר שאמנם במימד הפנימי, בתוך עם ישראל, אהרן ובניו הם הכהנים. אבל ביחס לבריאה כולה, עם ישראל הוא
מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים שתפקידה הוא אותו תפקיד של אהרן ובניו הכהנים בתוך עם ישראל. קרי, להיות החוליה המקשרת בין הנבראים ובין הבורא יתברך.
איך באמת יכול בן אנוש למלא תפקיד נכבד זה - להיות כהן, להיות מורה דרך ומקשר בין הנבראים ובין בוראם? מה המיוחד באהרן ובניו, מהיכן הם שואבים את הכח והסמכות לקשר בינינו ובין הקב"ה? נקדים ונאמר שבמקור שציטטנו נמצאת גם התשובה לשאלה זו; אנחנו אמורים להיות
מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ ביחס לשאר העולם והנבראים, אבל את התפקיד הזה,
מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, נוכל למלא רק כאשר נתנהג ונהיה
גוֹי קָדוֹשׁ. כך גם אהרון ובניו הכהנים ביחס לעם ישראל, הם כהנים רק כל עוד הם בקדושתם. כהן שנטמא - מורחק מתפקידו עד שיטהר וישוב לקדושתו. השאלה היא איך מתקדשים, ועוד יותר, איך אנחנו אמורים לשמור את עצמנו בקדושה? ונזכור שזה אמור להיות מצב של קבע, לא די בהתקדשות לקראת עלייה לרגל כמו בפסח למשל. כדי למלא את התפקיד, צריכים להיות במצב של קדושה כל הזמן.
אמרנו שהמזבח רומז ללב של היהודי והקרבנות שמקריבים עליו רומזים לדרך שעל היהודי ללכת בה כדי להתקרב לרבונו של עולם. ההתקרבות הזאת, המתמדת, היא היא החתירה לקדושה, ובשלב מתקדם היא אף הקדושה עצמה.
אש יוקדת אבל מסותרת
סיום הפרשיה הראשונה בפרשת השבוע שלנו הוא: [ו] אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ--לֹא תִכְבֶּה. הפסוק הזה נראה מיותר לכאורה, שהרי באותה פרשיה מוזכר ציווי זה קודם לכן, [ה] וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה (...) וגם מהפסוק השני שציטטנו בראש הרשימה מובן הציווי הזה של אש תמיד שחייבת לדלוק במזבח, אז בשביל מה פסוק נוסף בעניין? ובכן, האש הזאת רומזת כאמור לאש היוקדת בלבו של יהודי, אש האהבה לה' יתברך והדבקות בו. האש הזאת מעוררת התנגדויות רבות ונסיונות חוזרים ונשנים לכבותה. על כן מדגישה התורה שוב ושוב שחייבים לשמור את אש התמיד יוקדת. כי עצם הציווי החוזר ונשנה, מעניק למצוּוה כוחות לקיים את הציווי, מעבר לעובדה שהציווי מזרז אותו לקיימו.
תלמידו המובהק וממשיך דרכו של הבעש"ט היה ר' דוב בֶּר המכונה המגיד ממזריטש. היו לו תלמידים רבים שנודעו כצדיקים גדולים, ואחרי הסתלקותו היו הם לאדמורי"ם שחסידים רבים הלכו לאורם. צעיר תלמידיו היה ר' שניאור זלמן, שיותר מאוחר נודע כמייסד חסידות חב"ד. בימים שלפני הסתלקותו, הרב המגיד קרא לתלמידו ר' שניאור זלמן והשמיע באזניו פירוש מקורי על הפסוק הזה, אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ--לֹא תִכְבֶּה: שלמרות שהאש ירדה אל המזבח מלמעלה,
באתערותא דלעילא, מצווה להבעיר אש על המזבח,
באתערותא דלתתא. האש מן השמים היא שפע היורד מלמעלה אל הנבראים, אבל הנבראים עצמם צריכים לעורר את עצמם להתעלות, ובכך מושכים מלמעלה שפע רב ונעלה הרבה יותר מכפי שנמשך בהתעוררות מלמעלה מצד עצמה.
ומצוות עשה להקריב אש על המזבח, מזבח הוא אדם כי יקריב מכם, וההקרבה עצמה אינה מספקת, וצריכים להבעיר אש על הקרבן אשר מכם, ואש זה - "לא", תְּכַבֶּה, שהיא מכבה את ה"לא".
התלמיד שידוע מאז בכינוי "אדמו"ר הזקן" מייסד חסידות חב"ד, סיפר כי את התורה הזאת אמר מורי לפני עשר פעמים - כדי לחקקה בעשר כחות נפשי - ויאמר לי, אתה תלמידי הנך נצרך להאש תמיד, לפי שעליך הוטל לכבות "לא" (של המנגדים) גדול. אתה תכבה את הלא והשי"ת יהפוך את הלא להן. לענייננו, העובדה שהרב חזר על אותה תורה עשר פעמים באזני אותו תלמיד, היא המשמעותית עבורנו. כי בריבוי זה של חזרות הוא העניק לתלמידו כוחות לעמוד מול כל התנגדות ולנצח. כך גם העובדה שמדי שנה אנחנו לומדים שוב ושוב ציוויים אלו, ובסמיכות לחג הפסח שנושא מסר דומה של 'צוותא חדא' עם הקב"ה, מעניקה לנו כוחות להתגבר על כל ההתנגדויות ולשמר את אש הקודש שתמשיך לבעור בלבנו.
השאלה היא, כיצד מגיבים כאשר מזהים התנגדות. התנגדות פירושה הפעלת כח, גשמי או רוחני, במגמה לבלום. במקרה שלנו, במגמה לכבות את אש הקודש, אש האהבה הטבעית לה' שבוערת בלבו של היהודי. במקרה שמזהים התנגדות כזאת, הנטייה הטבעית היא להפעיל כח נגדי בניסיון לשבור את ההתנגדות. האם זהו המסר העולה מפרשת השבוע ומסמיכותה לחג הפסח? נראה שלא ממש. ראינו שלקראת יציאתנו ממצרים, המצרים נלחמו ביניהם כי לא הגיעו להסכמה בדבר שחרורנו משיעבודם. אנחנו נדרשנו רק להפגין ביטחון בה' יתברך ולהקצות שה לקרבן הפסח. לא להפעיל כח, לא להצטרף למלחמה לצד הדורשים את שחרורנו.
ובפרשת השבוע שלנו, הגישה הזאת רמוזה באות אחת שהיא קטנה מן האחרות. בפסוק השני בפרשה כתוב: (...) הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, (...). האות מ' במילה מוֹקְדָה - קטנה מהאחרות, מ' זעירא בלשון המסורה. מילה זו רומזת לעצם יקוד האש וקטנותה מלמדת אותנו כי אין להבליט את האש. היא חייבת לבעור תמיד, אבל בצניעות, שלא תשרוף ותכלה חלילה. כי אש הבוערת בשלהבת גדולה, בהחלט עלולה להיות אש זרה ולא אש קודש. ניסינו להצביע על כך ברשימה הקודמת, לפרשת ויקרא, שם האות א' היא זעירא ורומזת לענוותנותו של משה, לקטנותו בעיני עצמו, אף שבמציאות הוא 'הנבחר במין האנושי' כהגדרת הרמב"ם אותו.
אגב, זו גם הייתה דרכו של רבנו הזקן בניהול "המלחמה" מול המתנגדים לחסידות בכלל ולדרכו בפרט. הוא התמיד בדרכו דרך הקודש, כשהוא נמנע לחלוטין מכל ניסיון לפגוע במתנגדיו חלילה, אף שהיו ביניהם מי שפעלו לפגוע בו בדרכים שונות. הוא הורה דרך זו לחסידיו ואף הזהיר אותם שלא להגיב אפילו בדיבור קנטרני כלפי המתנגדים. מאז ועד בכלל, זו דרכם של נשיאי חב"ד, הדרך שהורו לחסידיהם ולכלל ישראל - לשמר את אש הקודש
כָּל-הַלַּיְלָה של הגלות הקשה,
עַד-הַבֹּקֶר של הגאולה שיאיר לנו מיד ממש בהתגלות משיח צדקנו.