שופט בית המשפט העליון (בדימ.), צבי טל, אשר מוכר לציבור יותר בשל הוועדה שנקראה על שמו, "ועדת טל", אשר גיבשה הסדרי דחיית שירות לגחורי ישיבה, מונה לבית המשפט העליון בשנת 1994. במסגרת
סדרת הראיונות אשר ערכו שימי קדוש ואפריים דה-האס עם תשעה שופטי בית המשפט העליון (בדימ.) (ראיונות שפורסמו בכתב העת 'עלי משפט') נשאל טל, כמו קודמיו, אודות אקטיביזם שיפוטי, אודות הפרדת הרשויות, אודות השפיטות ובמקרה הספציפי שלו - אודות הוועדה אשר בראשה עמד.
בניגוד למרואיינים קודמים (
חשין,
ברק,
שמגר,
זמיר), סבור טל כי "הפרלמנט הוא מעל הכל", וכי גם באנגליה, למרות שיש זכויות למיעוטים "לא יעלה על הדעת שמיעוטים יכולים לדרוש הגדרה עצמית". טל מאזכר לנו כי "מה שיפה למדינת הגירה" כמו ארצות הברית, אינו יפה לנו, וכי אנו איננו יכולים להיות "מדינת כל אזרחיה" שכן מגילת העצמאות הגדירה את מדינת ישראל כ"מדינה יהודית".
סברתו כי "הפרלמנט הוא מעל הכל" הינה קונסיסטנטית, הוא לא אך ורק מתנגד לאקטיביזם שיפוטי בענייני מדינה וחברה, הוא גם מתנגד לדריסתו של רצון העם בידי חוק ההסדרים או לדבריו: "לא יתכן שבהצבעות על חוק של מאה סעיפים חברי הכנסת לא ידעו על מה הם מצביעים ופשוט ירימו את האצבעות באופן אוטומטי בגלל משמעת קואליציונית".
בניגוד למרואיינים קודמים, סבור טל כי אל לו לבית המשפט העליון להתערב התערבות יתר בהכרעות בית הדין הרבני הגדול, וכי הלכת
בבלי, אשר כפתה על בתי הדין הרבניים לדון על-פי הפסיקה הישראלית, אינה ראויה. לדעתו, ישנם פסקי דין רבים אשר מצמצים את סמכות בתי הדין הרבניים "והופכים אותו לוועדה טכנית לגבי גירושין", וכי למרות ש
חוק יסודות המשפט, התשמ"א - 1980 מאפשר פניה למשפט העברי במקרה של לקונה, בית המשפט העליון, לטעמו, רוקן חיקוק זה מתוכן, תוך התעלמות מפאר היצירה של המשפט העברי. הוא סבור כי במקרים רבים אשר בהם מתבקשת התערבות בג"צ בפסיקות בית הדין הרבני הגדול, עליו לדחות עתירות בנושא זה על הסף. עוד הוא סבור כי אם חלקים גדולים בציבור הדתי אינם שבעי רצון מבית המשפט העליון, על בית המשפט העליון "לבקר את עצמו מפעם לפעם".
עם זאת, כאשר מדובר בפרט אל מול השלטון, באזרחים מוחלשים אשר נעשקים או נלחצים בידי השלטון, פה הוא דוגל באקטיבים שיפוטי, המאפשר פניה לבג"צ אשר יכול להוציא סעד "בתוך יום" (שלא כמו ערכאות אחרות). הוא גם סבור כי אגרות מהוות חסם עבור אוכלוסיות מוחלשות.
גם על חוק פינוי-פיצוי, אשר אינו מפצה אנשים על אובדן של עבודה ועמל של חיים שלמים, יש לו ביקורת קשה: "אדם בן 50 לא יודע מהיכן להתחיל את חייו מחדש והפיצוי כלל לא מתקרב למה שהיה צריך לקבל. אני התנגדתי להליך הזה ואני חושב שזה פשע. תארו לעצמכם מצב שבו הדבר היה נעשה לאוכלוסיה אחרת, נניח לציבור לא יהודי".
כשופט דתי בביהמ"ש העליון, הוא חש כעלה תאנה, שכן עצם העובדה שישנו 'כסא דתי, כיסא מזרחי וכיסא ערבי' בבית המשפט העליון, מקנה תחושה של עלה תאנה. ריבוי כסאות שכאלו יצור מגוון.
עם זאת, הוא מודע לכך שלא ניתן, בהינתן 14 כסאות בבית המשפט העליון, לאפשר יצוג לכל מגזר, שכן לא יהיה לכך סוף: יבקשו לפרוט את הכסא המזרחי לכל העדות, את הכסא הדתי לכל הזרמים, וכדומה.
