לסטודנטים המתמידים למשפטים (אלו שמקפידים לקרוא את המאמרים בסיליבוס) שמו של שופט בית המשפט העליון (בדימ.), יצחק אנגלרד, מוכר, ולא בכדי: בשנת 1997 הוא קיבל את פרס ישראל לחקר המשפט. הוא פרסם ספרים ומאמרים בתחומים כגון דיני הנזיקין, דת ומדינה, תורת המשפט, המשפט בעברי, דיני עשיית עושר ולא במשפט, משפט השוואתי ועוד ועוד. הוא כיהן בתפקידים אקדמים בכירים, וכרבים מקודמיו, גם הוא 'הוצנח' אל בית המשפט העליון בשנת 1997, מן האקדמיה. הוא כיהן שם עד לשנת 2003.
במסגרת סדרת הראיונות אשר ערכו שימי קדוש ואפריים דה-האס עם
תשעה שופטי בית המשפט העליון (בדימ.), לכתב העת 'עלי משפט', הציגו גם לו המראיינים שאלות הנוגעות למתח שבין החברה למשפט, לשפיטות, לצדק, לוועדה למינוי שופטים, להרכבו של בית המשפט העליון, ועוד.
סוגיה פילוסופית ידועה הינה "עד כמה נתונה לאדם בחירה בחייו". הסוגיה הזו נדונה בעשרות פורומים והקשרים, ספרים ומאמרים. יש הגורסים כי
"אין לנו ברירה אלא לבחור" שכן, גם
אי בחירה היא בחירה: בחירה לא לבחור. ברוח דומה מסביר אנגלרד בפשטות את סוגיית השפיטות: "עקרונית הכל שפיט, משום שגם אם נאמר שזה לא שפיט זה בעצם שפיט. כי מה פירוש לא שפיט? פירושו של דבר שבית המשפט מחליט כי אינו מתערב בעניין מסוים. והנה, מי שמחליט הוא עדיין בית המשפט". או במילים אחרות, השפיטות היא כאן, בין אם נרצה בה ובין אם לא. במובן זה אנגלרד פחות מתנצל מ
ברק, אשר מחד מקדם מהלכים נועזים במשפט, ומצד שני נוקט רטוריקה מתנצלת:
הכל שפיט נורמטיבית, אך לא הכל שפיט מוסדית, או
"בג"צ יכול לבטל חוק לא חוקתי, אך הכנסת רשאית לחוקק חוק עוקף בג"צ".
אנגלרד מוסיף כי גם כאשר הכנסת קובעת כי "חוק אינו שפיט", על בית המשפט העליון לבחון את חוקתיות החוק.
כך, לדוגמא, דנו בתי המשפט במקומות הקדושים, וזאת הגם שהחוק המנדטורי קבע ש"אינם שפיטים".
קשה שלא להזכר, לנוכח דבריו אלו, בסעיף 8 ל
חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, ולפיו "תנאי מקפח בחוזה אחיד" היא בין היתר "(8) תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסויימות בערכאות משפטיות, או להיזקק להליכי משפט אחרים, והכל למעט הסכם בוררות מקובל". למעשה, גם
חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 קובע, בין היתר, בסעיף 30 שלו, כי "חוזה הסותר את תקנת הציבור" בטל. בין היתר, נקבע בפסיקה, כי תנייה בחוזה אשר אוסרת על אחד הצדדים לפנות לערכאות הינה בטלה, ובית המשפט ייטה לבטלה ככל שיחסי הצדדים בין הכוחות אינם שווים (לדוגמא צרכן וספק, עובד ומעביד וכדומה).
אם נחשוב על זה,
תקנת הציבור במדינת ישראל אוסרת על צד חזק לחוזה לאסור על צד חלש לחוזה לפנות לערכאות שיפוטיות, שכן כך מנצל הצד החזק לרעה את כוחו ואת מעמדו, ומשתמש בחסימת הביקורת השיפוטית האפשרית על מעשיו בכדי 'לכסת"ח' את עצמו: מדוע מה שיתקבל כמובן מאליו ביחסים חוזיים בין צדדים שאינם שווים, מתקבל בבוז כשמדובר במדינה אל מול האזרח? למי יש כוח רב יותר מלמדינה? ולמה דווקא כאשר היא פועלת כלפנו האזרחים, אנו מקבלים 'באהבה' את העובדה שהמדינה כתבה בחוזה בינה לביננו (החוק) תניית פטור ולפיה נאסר עלינו לפנות לבית המשפט?
אנגלרד אינו רואה בשפיטות (גם בניגוד להצהרת החוק עצמו כי 'אינו שפיט') "חתירה כנגד הכנסת", נהפוך הוא: "תפקידו של המחוקק הוא להחיל את החוקים. מלאכת ההחלה כוללת את פרשנות ההוראות שנחקקו על-ידי הכנסת".
הוא מצביע על הסכנה שבאי שפיטות: "שלילת סמכותו של בית המשפט לבחון את חוקיות הפעולות המנהליות, פירושה להתיר לגורמים ממשלתיים לפעול באופן בלתי חוקי".
בניגוד לעמדה הרווחת ולפיה בית המשפט העליון "ידו בכל" הוא מצהיר כי "יד כל בו": "לנו אין עצמאות מוחלטת ולא רק בענייני כספים. אצלנו גורמים חיצוניים מתערבים כמעט בכל נושא, כולל בנושא המינויים".
"ההתערבות של אנשי פוליטיקה במינוי שופטים היא מסוכנת מאד לאי-תלותה במערכת השפיטה", הוא טוען.
גם הוא, ממש כמו ברק, שולח את המחוק לחוקק
חוק עוקף בג"צ אם מלאכת הפרשנות של החוק, כפי שביצע אותה בית המשפט, 'אינו יאה בעיניו'.
דגילתו בשפיטות אינה מדלגת שאלת (היעדר) נגישות קבוצות מוחלשות לבתי המשפט: הוא מודע לכך שיש כיום "סניגוריה ציבורית, ארגונים לזכויות אדם" וכדומה, אך סבור כי זה לא מספיק וכי על המדינה להעמיד לטובת חסרי האמצעים סניגורים. גם בפסיקת ההוצאות הוא רואה גורם אשר מכרסם בנגישות לבתי המשפט. עם זאת, הוא סבור שיש לקצר את סדרי הדין, כמו באמריקה, שם כאשר עורך דין מתבקש להפסיק לטעון, הוא מתיישב, שלא כמו בישראל, שם עורך דין שהוקצבו לו עשרים דקות לטיעון "ידבר גם אחרי שעה". "אנו רחמנים בני רחמנים", מבאר אנגלרד.
לשיטתו, אם בית המשפט העליון ייצג בהרכבו את כל מגוון האוכלוסיות, הוא יחדל מלהיות ניטרלי ו
חסר פניות: "ברגע ששופט מחויב לא רק לחוקים בלבד אלא לאינטרסים של ציבור כלשהו הוא פסול".
את הביקורת על בית המשפט העליון הוא מבטל בהסבר: 50% מן המתדיינים אינם מקבלים את מה שרצו בבית המשפט העליון ועל כן מאשימים את בית המשפט.
דומה שגם לטוקבקים ש(ככל הנראה) יגיעו לרשומה זו יש לו תגובה מראש: "השפיטה היא תפקיד שבו המטרה איננה להיות פופולרי אלא לעשות משפט צדק".
הוא מתנגד להגדרת עצמו כשופט אשר יושב "על הכסא הדתי", ברוח התנגדותו לסקטוריאליות הכסאות בבית המשפט העליון.
עם זאת, דתיותו ניכרת בו במהלך כל הראיון: הוא זוכר בעל פה משלים שלמים מן המסורת היהודית, מן ההלכה, הגמרא והתלמוד, ולכל סוגיה אשר עולה במהלך הראיון יש בידו אנקדוטה מן המקורות היהודיים.
הוא סבור שעל בתי המשפט "לכבד עד כמה שאפשר את הפשרות שנערכות בסוגיית הדת והמדינה בבית המחוקקים", ובכך (כפי הנראה), הוא מתכוון לסטטוס קוו.
