בשולי הכותרות

אריה גולן הוריד את ח"כ מיכאל בן ארי מהשידור בבוטות, בעיקר בגלל העובדה שהמרואיין הפך באחת למראיין של השדרן הבכיר. הוסף לכך את ה'חוצפה' שבהיפוך התפקידים המפתיע - המראיין היה לא אחר מאשר כהניסט מוצהר, שְׂנוּא נפשו של גולן השמאלן. וכאילו לא די בכך, בדינמיקה זו הוסיף בן ארי 'חוצפה על חוצפה', כשהפך למראיין לא סימפטי (בלשון המעטה) מהסוג המביך, והשיב לגולן בשאלה באותה מטבע לשון שלו. כנגד שאלת גולן המפורסמת "איך זה להיות כהניסט מוצהר", השיב לו בן ארי "איך זה להיות איש גוש שלום מוצהר". הסגרת זהות שמאלנית רדיקאלית זו הביכה מאוד את גולן, שראה לנכון להכחיש זאת ולהטיח בפני בן ארי שהוא משקר. השאר כבר היסטוריה. לעומת שלושת המרכיבים השליליים בדינמיקה של הראיון עם בן ארי, אחמד טיבי הוא האנטיתזה המוחלטת. למרות עמדותיו האש"פיסטיות טיבי הפך להיות בן בית ברשות השידור ובגלי צה"ל וחביבם של עיתונאים רבים. מעבר לתקשורת השמאלנית הסיבה לכך נעוצה לא פחות במרואיין עצמו, הידוע בחלקת לשונו ובעברית הרהוטה המתגלגלת בפיו (תוך גלגול עיניים), שאותה רכש כמובן בבתי הספר של האוייב הציוני. יתר על כן, גם העובדה שטיבי נוטה להציג את עצמו ואת עמו הפלשתיני כקורבן, ובפרט של הכיבוש, הופכת אותו למרואיין מבוקש. לא סוד הוא שהתקשורת אוהדת קורבנות, במיוחד של הכיבוש הישראלי. זאת לא רק בגלל עמדותיה השמאלניות, אלא משום ש'הקורבן', הרוכש מטבעו את אהדת דעת הקהל והאמפתיה שלה כלפי סבלו, הוא עתיר רייטינג - לחם חוקה של העיתונות. לעומת טיבי, ח"כ בן ארי אינו מסתיר את דעותיו האמיתיות, ומציג את עמדתו היהודית והימנית הגאה בגלוי ובישירוּת, ולמגינת ליבה של התקשורת - תוך שמירה על תרבות דיבור. מבחינה זאת יש לשדרן הבכיר, אריה גולן, שהטיח בזעם את הטלפון בפניו, מה ללמוד מהכהניסט המוצהר שיכול להקנות לו פרק בהלכות תרבות השידור.

ניסיון הפיגוע, שלא צלח, של המחבלת הבדואית חייב להדליק נורה אדומה במערכת החינוך ובמערכת הביטחון כאחת. האם היא סנונית, המבשרת את אביב השאהידים בבית הספר - שמתגבשים במחתרת - או אולי קיימת הסתה בספרי הלימוד, באינטרנט או מצד המורים? ראוי לא להתמקד בחקירת קונפליקט משפחתי של המחבלות כמניע לפיגוע. ההיסטוריה מוכיחה כי מניע זה משמש כעלה תאנה בלבד וכהסוואה למניע הלאומני. עובדה היא שהמחבלות אף פעם לא פגעו בערבי, על-רקע הקונפליקט, אלא ביהודים בלבד, ובפרט בשוטרים או בכוחות מג"ב. לתשומת לב השרים החדשים גדעון סער ואהוד ברק.

רק אזרחים ועיתונאים תמימים (או שהם חברי מפלגת העבודה) סבורים שהצטרפות מפלגת העבודה לקואליציה נבעה ממניעים אידיאולוגיים - בדומה למדינאים של מפא"י ההיסטורית - למען טובת המדינה, ומשבחים אותה על כך. ההפך הוא הנכון: רק ההצעה השמנה והמפתה בדמות תפירת 5 תיקי שרים, ועוד תיק סגן שר, לכמחצית מחברי המפלגה הייתה הצעה שה'כיסאולוגים' - שרים לשעבר או בהווה - לא יכלו לסרב לה. המבחן לבדיקת המניע האידיאולוגי לצעד הפוליטי של העבודה הוא: האם ללא הבטחת התיקים הייתה המפלגה מצטרפת לממשלה, והרי ברור שהתשובה היא שלילית. ובאשר לסידור עבודה מיניסטריאלי לליכודניקים המקופחים אני מציעה לפצל לשלושה לא רק את תיק המדע, התרבות והספורט. גם את הספורט לפצל לענפיו השונים - שר לכל ענף לכדורגל, לטניס ולכדורסל. ויתרה מזו: מדוע לא לפצל גם את משרד התמ"ת (ויסלח לי השר ישי) למשרד המסחר ולמשרד התעשיה, ואת משרד הרווחה לעבודה ולרווחה (ויסלח לי בוז'י), ואולי גם את המשרד המתוכנן לשלום כלכלי לשני משרדים לשלום ולכלכלה (שתיפרד ממשרד האוצר המסורתי, בדומה להפרדת התרבות מהחינוך)? העיקר לדאוג לשר לכל חַ"כ. ומה באשר להידוק החגורה וצמצום תקציב המדינה, בפרט לאור המשבר הכלכלי, כאשר השרים וסגניהם עולים הון עתק? הציבור יספוג גם את זה. העיקר לא הח"כים והשרים שכיסאם במקומם מונח.

נפוצה האימרה המפורסמת, דומני של ח"כ רוחמה אברהם, כי 'אם אין לחם, נאכל עוגות', שנאמרה בעקבות עיצומי המאפיות שדרשו להעלות את מחיר הלחם. השדרן אריה גולן שידרג אימרה זו, בעקבות החיידקים שהתגלו ב'מי עדן' וב'נביעות'. 'אם אין מים, נשתה חלב' אמר. הגדיל לומר ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, כשנשאל לפשר בזבוז כספי עתק למופע לרגל חגיגות המאה לעיר, במקום להקציבם למטרות רווחה. המופע, אמר, נועד למען העניים, שגם הם יוכלו ליהנות מאירועי תרבות. האמנם מר חולדאי, אם אין לחם (או מצות) יאכלו העניים תרבות? עם כל הכבוד, גם התרבות צועדת דרך הקיבה. ואם אין קמח, אין תרבות. בהיעדר תנאי מחיה בסיסיים, הראש והנפש אינם פנויים להכיל יצירה תרבותית וליהנות ממנה.

ראוי לברך על הרפורמה ברשות השידור, שבמסגרתה תופסק כל פעילות צילום והפקה במהלך השבת. התבשרנו כי גם התוכנית 'יומן' לא תשודר (או לפחות לא תוקלט) בשבת, מה שיאפשר צפייה ביומן החדשות גם לשומרי שבת. אומנם הרפורמה צפויה במסגרת צעדי ייעול ברשות, אך אין ספק כי מעבר לכך תחולת חוק שעות עבודה - ומנוחה בשבת מתרחבת ללא אכיפה גם לטלוויזיה הממלכתית. דומני כי אחרי הזזת רוב משחקי הכדורגל משבת לימי חול הגיע גם תור הטלוויזיה. מעבר לשיקולים כלכליים - המגמה הכללית במשק לצמצום ימי עבודה - יזכו במסגרת הרפורמה עובדים נוספים, המצטרפים למעגל השובתים מעבודה, ליהנות ממנוחת השבת ומליכוד התא המשפחתי. וכן, גם מבחינה דתית (לא, זו לא מילה גסה) הרחבת שמירת השבת במשק היא תופעה מבורכת. המשיח בפתח?