אוניברסיטה או מכללה? - זו ההתלבטות של אלה המתדפקים כיום על שעריו של מוסד כלשהו להשכלה גבוהה. מטבע הדברים נוטה משאלת הלב לעברה של האוניברסיטה, היוקרתית יותר; אלא שבשל המחסומים הרבים שהיא מציבה, לא כל מאן דהוא עשוי להתקבל אליה.
בימים של טרום המדינה, כוננו בארץ רק שני מוסדות להשכלה גבוהה. לאוניברסיטה העברית בירושלים ולטכניון בחיפה יכלו להתקבל רק המוכשרים מבין בוגרי התיכונים, בעיקר אם יצאה נפשם ללימודים ריאליים או ללימודי רפואה. ברף הלימודים הגבוה כל כך הייתה הסלקציה, מטבע הדברים, אכזרית למדי.
בינתיים זרמו מים רבים בים התיכון. בשנות ה-60 של המאה החולפת נוספו עוד שתי אוניברסיטאות למפת הלימודים האקדמית בארץ: אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן, כשזו האחרונה נועדה בראשיתה למגזר הדתי בלבד. השתיים האלה נפלו אז ברמתן מזו של האוניברסיטה העברית. בעיקר הזדנבה הרחוק מאחור אוניברסיטת בר-אילן, שבפי ליצני הדור זכתה אז לכינוי הנלעג, "אוניברסיטה ברמת-גן", במשמעותו הכפולה. מי שסיים באותה תקופה שנת לימודים ראשונה באוניברסיטת תל אביב ובכל זאת נכסף להתקבל להמשך לימודיו באוניברסיטה העברית - יכול היה לממש את חלומו ולעלות על המקפצה הזאת, בתנאי ברור: היה עליו לחזור בירושלים על שנת הלימודים הראשונה שלו מתל אביב.
המפה השתנתה
במשך שנים נותרו הטכניון והאוניברסיטה העברית כמוסדות ההשכלה הגבוהה היחידים שהוכרו על-ידי מוסדות דומים בחו"ל לצורך המשך הלימודים בהם. רק משהפכה אוניברסיטת תל אביב בשלהי שנות ה-60 לחממה עבור המרצים מירושלים, כשקיבלו בה שכר גבוה הרבה יותר - השתנתה המפה האקדמית מן הקצה אל הקצה. או אז החלה האוניברסיטה התל אביבית לאיים ביוקרתה על זו של ירושלים, כשבחוגי לימודים לא מעטים אף התעלתה זו הראשונה ברמתה על זו האחרונה. זו גם הייתה שעתם היפה של אותם בוגרי תיכון שהתדפקו, לשווא, על דלתות האוניברסיטה בירושלים ושלא הצליחו להתקבל אליה.
במרוצת השנים נוספו למפת האוניברסיטאות בארץ עוד שתיים נוספות: זו של חיפה וזו של באר-שבע, וזה עדיין לא היה סוף פסוק. בשלהי המאה החולפת החלו צצות להן מכללות, אל מול האוניברסיטאות, כפטריות אחר הגשם. כמעט בכל יישוב בארץ קמה מכללה, שנאבקה מרות על זכויותיה במועצה להשכלה גבוהה, כדי שתכיר בה כמוסד אקדמי לכל דבר. המאבק, שקודם לכן ניטש בין האוניברסיטאות לבין עצמן, הופנה מעתה אל עבר המכללות, כשרק האוניברסיטאות הוכרו, מלבד היותן מוסדות-הוראה, גם כמוסדות-מחקר.
מאז ועד עצם היום הזה, קל יותר להתקבל למכללה מאשר לאוניברסיטה. כתוצאה מכך, נבצר לא אחת מבוגרי המכללות למיניהן להתקבל להמשך לימודיהם במוסדות השכלה יוקרתיים מעבר לים. יש בכך כדי להזכיר את הימים של מחצית המאה החולפת, כאשר בוגרי תיכון אקסטרני לא יכלו, בהעדר תעודת-בגרות, להתקבל ללימודים באוניברסיטה בארץ. מגבלה נוספת: תלמידי המכללות נאלצים, בדרך כלל, לשלם שכר לימוד גבוה הרבה יותר מזה של עמיתיהם לאוניברסיטאות.
הגיע הזמן שהמועצה להשכלה גבוהה תעשה רוויזיה בהתייחסותה לאקדמיות למיניהן. מה שברור הוא שלאפליה בין המכללות לאוניברסיטאות אין עוד כל הצדקה, בפרט כאשר רמתן אינה נופלת מהן משמעותית, על אחת כמה וכמה כשהמרצים של המכללות הם בעצמם מוסמכי אוניברסיטאות.
