בשבת חזרתי מביקור באחד בבסיסי צה"ל בו משרת גם בני. לא מן המובחרות ביותר של יחידות צה"ל, אך בכל זאת. ראיתי הורים וחיילים ישובים יחד. לכך כוונו המילים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג). ראיתי דור שאיננו נופל מדור "הנפילים", עם ישראל במלוא הוד ואדרת.
מדוע כל ההקדמה הזו? קראתי ב – Ynet כתבה אשר זכתה לתהודה רבה, כל כולה שיר הלל לחיילים הדתיים ובוז ולעג לחיילים החילוניים, ובכלל לנוער החילוני. אינני רוצה להתפלמס עם כותב המאמר כי הוא איננו חשוב, אלא לנסות ולבחון את המציאות כפי שהיא משתקפת בעובדות הקיימות.
רובו המכריע של צה"ל מורכב מחיילים שאינם דתיים כלל ועיקר. למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של גורמים אינטרסנטיים לבדות עובדות, מוזמן כל אחד לעיין בנתונים של צה"ל ויווכח שהחיילים הדתיים אינם מהווים רוב בשום מסגרת זולת ישיבות ההסדר. נכון הוא שביחידות מסוימות, פרופורציונאלית לשיעורם בחברה הכללית וצה"ל, החיילים הדתיים מהווים אחוז גבוה למדי. מכאן ועד להכללה הנלוזה המובאת במאמר שהוזכר לעיל, המרחק רב למדי. לעומת כותב המאמר, אני מצדיע לכל חיילי צה"ל, בים, באוויר וביבשה, מכל החילות, חילונים ודתיים, צפוניים ודרומיים, ממרכז הארץ ומן הפריפריה. כולם יחד עושים מלאכת קודש.
הבעיה מתחילה כאשר הפוליטיקה, במובנה הרחב, תופסת את מקום העובדות ומעבירה על דעתם אנשים המחפשים כל הזמן ריב ומדון, הן מן הימין והן מן השמאל. למען הדיוק ההיסטורי, ראוי להזכיר שצה"ל מעולם היה נגוע בפוליטיקה, במישרין או בעקיפין.
המתקפה על המכונים שמאלנים, ארסית כפי שלא הייתה מעולם. אלא שכל אותם מתקיפים שוכחים כמה עובדות היסטוריות שראוי שידעו אותם. חברי ההגנה והפלמ"ח, אשר היוו בסיס להקמתו של צה"ל, היו שמאלנים, חלקם אפילו השתייכו למסגרות פוליטיות קיימות. החל ממלחמת השחרור ועבור דרך כל מלחמות ישראל, צעירים וצעירות, חברי קיבוצים, קבוצות, קומונות, ומה לא, היו חיילים נועזים ותעוזתם רשומה באותיות קידוש לבנה בדפי ההיסטוריה המגואלים בדם של מדינת ישראל. רבים מאוד מבין המפקדים המהוללים ביותר של צה"ל כיום, שורשיהם נטועים עמוק במסגרות ה"סוציאליזם" שקרס. האם השתייכותם זו פגעה כהוא זה בנכונותם להילחם ולחנך דורות של לוחמים חת? איזו עזות מצח יש לאנשים להכתים צבורים שלמים! גם אנשי אצ"ל ולח"י אשר תרמו תרומה גדולה לכינון צה"ל ומלחמות ישראל, ברובם המכריע, לא היו דתיים מן הסוג שד"ר קידר כותב במאמרו.
בצה"ל, מאז הקמתו, שירתו דתיים אך מעולם לא העלו את דתיותם לדרגה של עליונות. כל אדם, כל חייל, איש איש באמונתו יחיה. הסטטוס קוו שקבע, בין היתר, את שמירת הכשרות והלכות דת אחרות בצה"ל, האם הוא לא היה פרי תובנתו של השמאלן בן-גוריון אשר רצה בכל לבו שחייל יהודי חילוני ודתי ישרתו יחד? הזיכרון קצר אך לא נתן לשטות בכולם. ואפרופו חינוך: מי אם לא בן-גוריון היה זה שנתן את הסכמתו במסגרת אותו הסדר הסטטוס קוו, שהחינוך הדתי-לאומי יהיה עצמאי לחלוטין בכל הקשור לקביעת התכנים, למרות היותו ממלכתי?
מלחמת ששת הימים היא קו פרשת המים עבור המגזר הדתי לאומי. עבור רבים מבין הדתיים הלאומיים היוו תוצאותיה אתחלתא דגאולה. החזון הדתי, מצוות יישוב הארץ ושמירתה, החלו להתפתח לדוקטרינה דתית מובהקת. השירות הצבאי החל להיחשב לאחד המכשירים היעילים ביותר להגשמת המאוויים הדתיים. כל כובד המשקל הועבר על-ידי המפלגות הדתיות והמסגרות החינוכיות ליישוב יהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן, ובראש כל אלה, ירושלים. אם עד 67 המפד"ל, אותה מפלגה דתית לאומית הייתה שותפה נאמנה לבניין הארץ כולה, החלה אז להקצין עד כדי שנושא השטחים הפך להיות לעיקר. הישיבות התיכוניות, מכינות צה"ל הדתיות, ישיבות ההסדר, כל אלה החלו לחנך רק בכיוון השטחים. אם ד"ר קידר יעיין שוב בתוצאות הבחירות לאורך שני העשורים האחרונים, יווכח שהפוליטיקה של "השטחים בלבד" הביאה כמעט למחיקתה של מפד"ל ההיסטורית עם כל הישגיה המשמעותיים.
ושוב לאותו ביקור בשבת האחרונה בבסיס צה"ל: לא עניין אותי כלל מי חובש כיפה ומי לא, למי רואים ציציות מבצבצות ולמי לא. כולם שווים עבורי.
