עולמנו המדיני הנוכחי בנוי מאוסף של משפטים והצהרות שאינם ניתנים למימוש. ובכל זאת, מי שאומר אותם מול המצלמות והמיקרופונים - נחשב לאיש חזון, ומי שמנסה להצביע על המציאות הריאלית נחשב לאיש מדון, גזען, שמעלה את גובה הלהבות. המבקרים את השוללים מרבים להתייחס לצורה בה נאמרו הדברים וממעטים להתייחס לתוכן הדברים. במכוון, אינני נוקב בשמות המצהירים. כל אחד מכם שקורא ושומע תקשורת יודע מי אמר מה. אני אנסה להצביע בשורות הבאות על רמת הריאליות של המצהירים.
שליחו של נשיא ארצות הברית, ג'ורג' מיטשל, נמצא כאן. עלינו להראות לממשל החדש בארה"ב, ולעולם כולו, שאנו בישראל דבקים ב"תוכנית השלום". אנשים רבים משתמשים בצמד המילים "תוכנית השלום" מבלי לרדת לפרטים. ננסה לרדת מההצהרות האמורפיות לקרקע המציאות. מהי המשמעות המקומית של המונח: תוכנית שלום?
ישראל נדרשת לאפשר לרשות הפלשתינית לייסד מדינה עצמאית נפרדת. כלומר, בין הירדן לים התיכון תהיינה שתי מדינות עצמאיות. מה המשמעות של מדינה עצמאית? זוהי מדינה שיש לה צבא ומשטרה משלה, חוקים ובתי משפט, תשתיות (מים, חשמל, ביוב, גז ועוד) עצמאיות. שדה תעופה ונמל לחוף ים משלה, יכולת לממש, לדוגמא, את זכות השיבה בשטחה.
כדי להקשות עוד יותר עליכם בהבנת המצב, התחלקה הרשות הפלשתינית לשני חלקים: יהודה ושומרון בשלטון הפת"ח (בינתיים), ורצועת עזה בשלטון החמאס. לפי "תוכנית השלום" שני החלקים הללו (שאין להם כעת קישור גיאוגרפי) חייבים להיות מחוברים. כיצד? ישראל תבנה בשטחה "פרוזדור" בו ינועו אנשים וסחורות בין שני החלקים באופן חופשי. בהווה, השלטונות בשני החלקים לא מכירים זה בזה. אי-ההכרה לא מתבסס על ויכוחים בפרלמנט, אלא על אלימות והוצאה להורג של מתנגדים. השלטון בעזה מנהל באופן מוצהר מלחמה על אש קטנה מול ישראל.
שני החלקים, של הרשות הפלשתינית ושל החמאס, מנהלים את חייהם של 3 מיליון נפשות (רובם ברמת עוני) בשטח מצומצם הנמצא ברובו ברמת תחזוקה של אמצע שנות השלושים של המאה שעברה. בהסכמים חתומים (מפת הדרכים + 14 הסתייגויות ישראל, והצהרת אנאפוליס) מופיעות כל מיני מחויבויות של הצד הפלשתיני. הן חסרות משמעות מעשית. בסופו של יום, נדרשת הרשות הפלשתינית להסכים לקבל פחות מ-100 אחוז משטחי יהודה ושומרון (נניח, פחות 5 אחוז) ולחתום על הסכם רשמי שפירושו הכרה בישראל. זה הכל.
"תוכנית השלום" הנוכחית מתבססת על שתי הנחות תיאורטיות:
הנחה ראשונה: ישראל תפנה את השטחים מיישובים יהודיים חוץ ממספר ישובים המצויים בחמשת האחוזים.
הנחה שנייה: הרשות הפלשתינית תסכים שחלק מהיישובים לא יפונו. אלו הן שתי הנחות מופרכות לחלוטין שאינן ניתנות למימוש. הבה נבחן אותן.
בהרפתקה שנקראה "ההינתקות", ישראל פינתה מרצועת עזה 8,000 תושבים. הקרע היה גדול וישראל לא הצליחה להשלים עד היום את שיקום המתיישבים (דיור ותעסוקה). כעת, אומרים התומכים ב"הצהרת אנאפוליס", כי ישראל תפנה מרצונה את היישובים היהודיים ביהודה ושומרון שאינם בחמשת האחוזים, או אולי כן...
האם מקבל החלטות ריאלי בצד הישראלי מאמין שניתן לפנות לדוגמא את: מועצה אזורית גוש עציון (19 ישובים עם 13,000 תושבים); אפרת (8,000 תושבים); העיר מודיעין עלית, או קריית ספר (40,000 תושבים), ליד הכפר הערבי בילעין... העיר ביתר עילית (34,000 תושבים); העיר אריאל (16,000 תושבים); העיר מעלה אדומים (34,000 תושבים); המועצה קרני שומרון (6,500 תושבים). ועוד לא דיברנו על השכונות בירושלים שנבנו מעבר לקו הירוק (רמות, גילה, נווה יעקב, ארמון הנציב, פסגת זאב, העיר העתיקה ועוד).
ואולי הנכם מאמינים להנחה השנייה שהרשות הפלשתינית תסכים לחתום על "תוכנית השלום" לפיה היישובים הרבים שמניתי יישארו במקומם? האם היא תסכים לקבל תמורתם שטחי אדמה חלופיים? האם העולם הערבי (אפילו המתון) בו הרשות תלויה, יסכים לכך ויגבה אותה. אינני חושב כך.
להערכתי, אם יקום מנהיג פלשתיני שמקובל על האוכלוסיה ויסכים לחתום על כך, גורלו יהיה זהה לנשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת. אינני רואה בצד הפלשתיני שום מנהיג ערבי שיכול לשאת על כתפיו אחריות כזו.
וזה עוד לא הכל! מזכירת המדינה האמריקנית, הילארי קלינטון, סבורה כי "תוכנית השלום" תניב פירות באזורנו רק אם יבוצע שלום כולל בין ישראל לכלל מדינות ערב. כלומר, אין די במשא-ומתן עם הרשות הפלשתינית, יש גם צורך ליצור הסכם עם גורם נוסף: סוריה. המחיר הישראלי: פינוי רמת הגולן. עוד 280,000 תושבים.
וברמה של נשיא ארצות הברית, נותרה עדיין אירן שרוצה לתפוש את עמדת הבכורה בעולם הערבי בדרכה להפוך למעצמה אזורית עם דרישות להשפעה על המזרח התיכון. מישהו יוצא מהנחה כי שני הצבאות של אירן - החיזבאללה והחמאס - ישתתפו ב"תוכנית השלום"? אם כן, זוהי הזיה נחמדה אך לא מציאותית. אירן צריכה להיראות בעולם הערבי כמי שקיבלה תמורה גדולה עבור הסכמתה להשהות (לא יותר מזה) את תוכנית הגרעין. והתמורה תהיה גם על חשבון ישראל.
במצב זה, קל לקבל החלטה שמשמעותה: לא! אך בעולמנו צריך לדעת איך לומר לא.
לפיכך, נותר לנו לשחק משחק טקטי המבוסס על זמן. פיליבסטר. למשוך זמן ולקוות שהצד השני יעשה טעות או ששחקן חדש יעלה על הבימה וימשוך אליו אש. איך מושכים זמן? שוקעים בפרטים טכניים. מעצבנים את הצד השני עד לסף. הם רגישים לכבוד. מצוין, קל לפעול מול בר פלוגתא רגיש. גישה צינית תאמרו? ייתכן. בעיניי, זהו משחק שח-מט לקרי-מזג. מנצח מי שנותר על הרגליים בסוף המשחק.
דבר אחד בטוח, ישראל צריכה לנצל את המשבר הכלכלי התקופתי, ואת המצב הכלכלי המידרדר באופן שיטתי עבור אוכלוסיה לא מתוחכמת (מרבית שכנינו כך), על-מנת להראות בפועל לשכנים אופק כלכלי ורוד כאלטרנטיבה לאופק שחור של עוני, הרס וחורבן.
כדי לבצע זאת צריך תוכניות (יש), אנשי חזון (יש), בעלי הון (יש) והסברה (עדיין אין). פרויקטים כאלה לא מקובלים על המנהיגים של מדינות ערב ולכן נחוץ מנהיג אחד ערבי שעימו ניתן יהיה להמחיש את הגשר החשוב של שלום כלכלי בדרך לשלום פוליטי.
השאלה הגדולה תהיה כיצד יגיב נשיא ארצות הברית על משיכת הזמן. הוא לבטח יבחין בה. האם יקבל את התיזה של שלום כלכלי כשלב מעבר? לנו אין ברירה אלא לנסות זאת. האלטרנטיבה של "תוכנית השלום" גרועה בהרבה יותר.
