לברק אובמה יש אישיות מלבבת, ובכלל – מסביב לחג החירות (שלח את עמי!...) מתחברים השחורים והיהודים, שהיו מגדולי הלוחמים למען שווי זכויותיהם. ובכל זאת סבלנו מפגיעתה הרעה של קונדוליזה, שזיהתה אותנו עם רודפיה הלבנים בילדותה וראתה בפלשתינים את הנרדפים. את אובמה כינו יריביו "חוסיין", כשמו האמצעי, כדי לנגחו. אולם בהופעתו בפרלמנט הטורקי מארחיו הדגישו דווקא את "חוסיינותו", ודברים כאלה מתאמים מראש עם האורח. אובאמה, שבקולו קרא לנו "להרגיש בנעליים של הפלשתינים", לא רק תומך בהם, כי אם מזדהה איתם. את ההבדל נרגיש בקרוב.
לערבים יש סגולה מיוחדת, שכשמציעים להם מתנת-חינם הם דורשים, בהתרסה, תמורה כנגד קבלת המתנה, ובעוד שבחברה נורמלית מי שמעמיד דרישה מטורפת כזאת מאשפזים אותו, להם – נותנים! סעודיה, מצרים וה"מתונות" האחרות זקוקות לישראל מול האיום האירני. בסביבה שפויה הן היו משלמות מחיר; כאן – הן הן הדורשות שישראל תיתן להן "תמורה", וזאת בצורת הצהרה בנוסח "אני מאמינה בביאת המדינה הפלשתינית", כפי שנוצרי מכריז על "השילוש הקדוש" ומוסלמי על ייחודו של אללה ושליחו מוחמד. בראק חוסיין אובמה (כבר מותר!), העומד בתוך נעליהן, מציג את הדרישה הזאת כאבן הראשה של כל מדיניותו כאן: הקמת "פלשתין" תחלץ את האמריקנים מעירק ומאפגניסטן, תשמיד את הטאליבן בפקיסטן, תפייס את אירן.
במקום "סרטן" אומרים "המחלה הידועה". אצלנו מדברים על "המחיר הידוע", שלא לפרט מה יישאר אחרי שתיכון פלשתין. מדברים בזהירות, כמו אל חולה לפני קטיעה קשה, אבל נוכח האולטימטום החד כסכין הצפוי לנו מאובמה, די לדיבורים ברמזים:
תארו לכם גבול בשער יפו בירושלים, ועל החומה חמושים פלשתינים; ים המלח, חציו ירדן וחצי מהחצי השני, עד עין גדי – פלשתין; נגב מחולק לשניים ליד קריית גת, בגשר יבשתי פלשתיני ושיטפון דמוגרפי עזתי משתפך לירושלים ואל סף כל ערינו; נת'ל בן-גוריון, מכוסה בטילי כתף המוצבים בחורבות ההתנחלות בית אריה - ונאלץ לעבור לנגב; ישראל בלי בקעת הירדן והגולן; 300,000 מגורשים חדשים, עם חשש למלחמת אזרחים קטנה, פלוס "מס שיבה מפלשתין" למימון בתים ופרנסות לפליטים היהודים. חלקם משתכנים בדירותיהם של ישראלים שעזבו את הארץ עם התחדש הטרור והטילים, הואיל וישראל אומנם נאלצה לקלוט פליטים ערבים, אבל לא את כולם, ונאלצה לסגת לקו הירוק, אך לא אל גבולות 47'; בארים ונערותיהם מתפרנסים מחיילי נאט"ו, המוצבים כאן בתפקיד כפול: לשמש כפרוטיזה ביטחונית לארצנו הקטועה ולהגן על הערבים מפנינו. הצבתם מסמלת את הסטטוס החדש של ישראל ופלשתין כשטחי חסות בפיקוח הקוורטט, המטרה המקורית של מפת הדרכים. שתיהן ריבוניות - כפי שקוסובו ריבונית. כך ייצא, שעצמאות הבית השלישי תהיה קצרה מתקופת עצמאות החשמונאים, בין יוון לרומא, ורבים יעדיפו לחיות ברומא החדשה, היא אמריקה, במקום להיות נכבשים על ידה כאן.
סופר ישראלי, שקונן על ניצחון הימין, התנחם בתקווה שאובמה יכופף אותנו. אותו - החזות הקשה שאת אפס קיצה הראינו לעיל, לא תבהיל. במקביל, לא תרתיע את הרוב המכריע בעם האזהרה השלוחה ממחנה השלום, שאם נסרב לאובמה נאבד את ידידותו. מפני שאיזה ידיד הוא זה, התוחב לידך מעדר לחפור בו את קברך?
להיפך: גולדה, רבין ובגין ידעו לומר לאמריקה "לא!", והידידות נשמרה.
