במחשבה ראשונה זה עשוי להישמע מופרך, אבל במחשבה נוספת ניתן למצוא בהנחה הבאה גם פן חיובי מבחינת האינטרסים של מדינת ישראל: אחמדינג'אד, שהוא כיום האויב המוצהר הגדול ביותר שלנו שהפך בעינינו זה מכבר לדמות מאוסה אבל גם מסוכנת, פועל ומתנהג בדרך שמזמן לא הייתה כדוגמתה בזירה העולמית. השתלחותו הבלתי מרוסנת בנו בנאומו בוועידה בג'נבה ועזיבתם ההפגנתית המיידית של נציגים רבים את אולם הוועידה בעודו ממשיך בנאומו, שודרה והצטלמה בכל רחבי העולם. התמונה הזו קיבעה ברגע אחד את סלידתן של מדינות רבות מהתנהגותו של נשיא אירן. למרבה הצער, מספרן של מדינות אלה הוא קטן למדי ורובן המכריע של 200 המדינות החברות באו"ם לא רואות באיש זה סכנה או איום ולכן נציגיהן נותרו באולם ואף מחאו לו כפיים, כי לדידם אחמדינג'אד הוא לגיטימי גם אם הוא קורא השכם וערב לחיסול מדינת ישראל.
זו המציאות ואין טעם להתכחש לה. אבל את הרגע שבו נציגים של המדינות הדמוקרטיות החופשיות בעולם נוטשים את האולם בג'נבה, צריך להנציח ולהפוך למכשיר מוביל במדיניותה של ישראל, שמטרתה להמאיס את אחמדינג'אד על הקהילייה הבינלאומית ולהביא לבידודו ואולי להסתלקותו. שוב ושוב חייבים לחזור על המנטרה כי המאבק איננו נגד אירן או העם האירני אלא נגד האיש המנהיג אותה כיום. בלשון ציורית אפשר לומר כי בהופעתו האחרונה הרים לנו אחמדינג'אד את הכדור להנחתה ואנו חייבים להחזיר בהנחתה חזקה. בעולם החי ומושפע מתמונות וממראה עיניים, מה שהתרחש בג'נבה הוא למרבה האירוניה בבחינת הזדמנות לישראל.
על-מנת לא לבזבז אותה, מוטב לנו להמעיט מאד בהפרחת איומים מרומזים על הכנות לתקיפה צבאית – עליהם אמר לפני שבוע לא אחר מאשר שמעון פרס כי אלו שטויות – כיוון שבמקרה זה הערך המוסף של מדיניות דיפלומטית מעשית ומושכלת הוא גדול הרבה יותר מהצהרות ורמזים על פעולה צבאית שאין כלל ודאות שתתממש.
אין תועלת רבה בחזרה הנדושה על כך כי מדינת ישראל היא הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון המשמרת אותה באזור העוין אותה ברובו הגדול. אם יש בכלל משמעות לכך – ואין כמעט ספק שזה לא עושה רושם על מרבית המדינות שנציגיהן נותרו לשבת באולם בג'נבה - הרי היא בהבלטת העובדה הבאה שנדמה לי כי מעטים, אם בכלל, נתנו אי-פעם את דעתם עליה: מי שייקח לידיו אטלס או גלובוס עולמי ויתמקד בקווי הרוחב החוצים אותם, יגלה כי הדמוקרטיה הקרובה ביותר לישראל ממזרח היא הודו וממערב... ארה"ב!! גם מדרום לישראל המדינה היחידה הקרובה לדגם הדמוקרטי המוכר היא דרום אפריקה ורק מצפון לה קרובה ישראל לעולם הדמוקרטי של אירופה.
אם כן, אין עוד מדינה בעולם כולו שאוקיינוסים, אלפי קילומטרים ומאות מיליוני בני אדם חוצצים בינה לבין מדינות הקרובות לה בערכים ובאמונות של דמוקרטיה וחופש. הצירוף של העובדה הגיאוגרפית והערכים מעניקים למדינת ישראל את נקודות הזכות בדעת הקהל של העולם הנאור, כי רק שם יש עוד סיכוי לשמר את הלגיטימיות הבלתי מעורערת שלה. משום כך על קברניטי מדיניות החוץ הישראלית להפשיל שרוולים להפוך את אחמדינג'אד האיש כמטרה המסכנת לא רק את ישראל אלא גם את אותו חלק מהעולם שנציגיו הפגינו את סלידתם ממנו בג'נבה.
הדרך היא לא רק בהדגשת האיום שבהמצאות נשק גרעיני בידי אירן אלא גם בהבלטת העובדה כי בראשה עומד אדם מסוגו של אחמדינג'אד הפאנאטי והקנאי הדתי. בהקשר נזכור כי פקיסטן היא מעצמה גרעינית מוסלמית ועד היום לא דובר על הסכנות הנשקפות ממנה. אם קיים חשש כזה – והוא ככל הנראה קיים - הרי הוא נקשר באפשרות שקיצונים מוסלמיים יתפסו אי-פעם את השלטון בה וישלטו בנשק הגרעיני שברשותה. אחת ממטרותיה האסטרטגיות של ארה"ב הוא למנוע מימוש תסריט אימים זה.
את אחמדינג'אד צריך לבודד ולנדות מהזירה הבינלאומית ואין להתיר לו לקיים ביקורים במדינות זרות או השתתפות באירועים בינלאומיים. מנהיגים מסוגו לא נהגו ולא נוהגים לצאת מגבולות ארצם, בין אם מרצון ובין אם מכורח הנסיבות אליהן נדחקו. כך סטלין והיטלר בזמנם וכך סאדאם חוסיין וקים ז'ונג איל הצפון קוריאני בזמננו. כאשר העם האירני יפנים את העובדה כי הקהילה הבינלאומית מוקיעה את נשיאו, קיים סיכוי כי ימצאו בקרבו אלמנטים שינסו לפעול לסילוקו כי הם רואים בערכי העולם החופשי דגם לחיקוי. ההזדמנות הקרובה ביותר תימצא בידיהם בעוד כחודשיים כאשר ייערכו הבחירות לנשיאות אירן.
את התמונה של יציאת המשלחות מאולם הדיונים של ג'נבה צריך להפוך למכשיר שימושי בדיפלומטיה הישראלית המכוונת נגד אירן בהנהגתו של אחמדינג'אד. אם תמונה אחת שווה אלף מילים אז זו התמונה. צריך להכות בברזל בעודו חם. גם אם בכוונתו של ממשל אובמה להמשיך בדו-שיח עם אירן, על ישראל מוטלת החובה להוביל את הקו התקיף שתכליתו להשחיר את פניו של אחמדינג'אד בעיני העולם. זהו אחד מאותם המקרים בה מוטלת החובה על לישראל להוביל מהלכים ולא רק להשקיף עליהם.
