נשיא ארצות הברית עומד להפעיל את תוכנית השלום שלו במזרח התיכון. המזרח התיכון נראה כמו חבית אבק שריפה רוחשת על אש קטנה. על-מנת למנוע פיצוץ גדול, צריך להקטין את גובה הלהבות בשלב ראשון, וליצור בהמשך תהליך עם משימות לביצוע במועדים קבועים, על-ידי שני הצדדים: הישראלי והפלשתיני.
החמרה ברמת הסכסוך, בין הפלשתינים לישראלים, עלולה להשפיע על כל האזור כולל השהות של צבאות זרים בעירק והעלאת רמת המתח מול אירן.
השקת התוכנית תהיה באמצע חודש מאי כאשר ראש הממשלה יבוא לשיחות עם נשיא ארצות הברית. בנפרד מהפגישה עם נתניהו, ייפגש ברק אובמה גם עם אבו מאזן. שני הצדדים התבקשו להציג תוכנית בעלת תוכן, לקראת הפגישה עם הנשיא.
המטרה היא להניע את התוכנית הקפואה: מפת הדרכים. תוכנית זו תובעת פעילות מקבילה של צעדים בוני אמון בין הפלשתינים והישראלים. הבעיה היא שכל הצעדים מוטלים על ישראל. ב-2005, ישראל נסוגה מרצועת עזה ומיישובים בצפון השומרון. ישראל גם שיחררה מעל 1,000 אסירים שפוטים שישבו בבתי כלא ישראלים כמחווה לאבו מאזן. מנגד, הפלשתינים לא ממלאים את חלקם בתהליך. הם לא עושים זאת מחוסר רצון ומחוסר יכולת. לפי מפת הדרכים הם היו אמורים להפסיק את הטרור, להפסיק את המימון לטרור ולהפסיק את ההסתה בכלי התקשורת ובתוכניות הלימודים. זה לא נעשה.
הסיבות לכך מורכבות מ
שני רכיבים עיקריים:
ראשית, הפלשתינים מחולקים לשני חלקים, פת"ח וחמאס, שאין ביניהם יחסי אמון אלא יחסי אלימות. מקבלי ההחלטות בחמאס נמצאים במצב של מלחמה פעילה עם ישראל ואינם צד למפת הדרכים. הפילוג יוצר גם תחרות פנימית שבאה לידי ביטוי בהקצנת עמדות וחסימה של כוונות לפשרה.
שנית, לאבו מאזן אין אוטוריטה טבעית, וגם לא סמכות רשמית, כדי להגיע לפשרות עם ישראל. ללא פשרות, אין משא-ומתן אלא הכתבה חד-צדדית וצמצום יכולת ההגנה של ישראל מול אויביה הפעילים.
לאיזו פשרה אמורה להגיע ישראל? האם מקבלי ההחלטות בישראל עומדים להחזיר לפלשתינים 100 אחוז מהשטחים ביהודה ושומרון? לסגת לגבולות 4 ביוני 1967? כנראה שלא.
מן התקשורת שמענו כי בשיחות שהתקיימו בשנת 2008 בין ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט, ובין הרשות הפלשתינית בראשות אבו מאזן הציגה ישראל תוכנית של נסיגה מ-95 אחוז של השטחים וחילופי שטחים לגבי 5 אחוז הנותרים.
האם אבו מאזן יכול ומוסמך לקבל את תוכנית חילופי השטחים. להערכתי, לא. זוהי הערכה שמסתמכת על משמעות השטחים בעיני הפלשתינים. אדמה לדידם היא קדושה. לא יוותרו עליה.
האם הצד הישראלי יסכים להיפרד משליטה בירושלים המזרחית, כולל העיר העתיקה? להערכתי, לא.
האם הצד הפלשתיני יסכים לוותר על זכות השיבה של פליטים לתחומי ישראל? להערכתי, לא.
האם ישראל תיענה לכך? להערכתי, לא.
ועוד בעיית ביצוע בצד הישראלי, גם אם נניח שישראל תסכים לנסיגה מפליגה מיהודה ושומרון, האם היא תצליח לשכנע, או לאלץ, מעל 200,000 אזרחים יהודים שרובם בעלי דעות עקרוניות מגובשות לעזוב את בתיהם ולעבור למיקום אחר? הרי בתקופת ההינתקות התקשתה המדינה לשקם ולאכלס 8,000 תושבים. איך היא תבצע זאת לאוכלוסיה גדולה בהרבה ונחושה? להיכן בדיוק היא תעביר אותם? לנגב? לגליל? גם אם הייתה מובעת הסכמה, זהו תהליך שאת אורכו אני אומד בתקופה של 15-10 שנים לפחות ובמימון עתק.
מסקנתי: זוהי מטרה אבודה.
ולכן, אני מניח שמה שעומד לקרות בחודשים הקרובים הוא במקרה הטוב, סוג של הונאה עצמית. הרבה הצהרות ירחפו ברחבי האוויר.
הצדדים יידרשו להציג תוצאות:
ישראל – בהפסקת הבנייה בהתנחלויות לא חוקיות (אשרי הנאיבי המאמין); ו
הרשות – בהפסקת הטרור (אשרי התמים המאמין).
בקצרה, שני הצדדים לא יגיעו למטרתם.
ולכן, בתחום המעשי יש לי
שתי מסקנות:
הראשונה, אין אפשרות ליצור מדינה נורמלית בקרעי השטח שנותרו לפלשתינים ביהודה ושומרון. אפשר לקרוא לקרעים אלה אוטונומיה. לא יותר.
הבעיה של ישראל תהיה כיצד לאפשר לפלשתינים לנוע רק לכיוון אחד: מיהודה ושומרון – לכיוון ירדן (לא לישראל) ומרצועת עזה – לכיוון מצרים (לא לישראל).
השנייה, ישראל צריכה וחייבת לפתח שלום כלכלי עם הרשות הפלשתינית. שלום כזה יכול להיות צעד בונה אמון בו יקרו לפלשתינים שני דברים טובים: תקווה לעתיד טוב ועלייה ברורה ברמת החיים. גם לישראלים תצמח תועלת מהשלום הכלכלי: שימוש באמצעי ייצור זול, בסמוך לישראל, ותנופת פיתוח.
בפועל, ישנם בשטח ניצנים של יוזמות כאלה. דוגמא לכך מבוטאת בשיתוף פעולה בין מועצה אזורית הגלבוע לבין עיריית ג'נין בפרויקט בשם: מעבר הגלבוע.
בעיית הפליטים תצטרך להיפתר במימון בינלאומי במדינות בהן הם יושבים כעת.
התוכנית במימון בינלאומי לבנייה מחדש של רצועת עזה לאחר מלחמת "עופרת יצוקה" יכולה להיות דוגמא לכך. שימו נא לב שלמרות ההצהרות וההתחייבויות של מדינות רבות לתרום 4 מיליארד דולר, לא זז דבר ברצועה והתושבים ממשיכים להתגורר בתוך ההריסות ובאוהלים.
הסיכוי שהשכנים - מדינות ערב - של הרשות הפלשתינית יסכימו למהלך של השלום הכלכלי הוא נמוך. אבל הסיכויים להגיע למימוש מפת הדרכים במלואה – נמוכים עוד יותר.
נותר לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, להטמיע ולבחור בין שתי אפשרויות:
להתעקש על מפת הדרכים ולהיווכח לאחר חודשים ושנים שהיא לא ניתנת למימוש. או להתבסס על השלום הכלכלי כדרך לשינוי כיוון במזרח התיכון ממצב של אבטלה ועוני קשה למצב של תעסוקה והעלאת רמת החיים.
זו איננה החלטה קלה. אבל, לא נראה לי שישנה אלטרנטיבה מעשית נוספת. דגש על המילה מעשית.
