שלושה חודשים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה כתב היידריך פקודת מבצע להקמת מנגנוני שלטון עצמי יהודי בשטחי הרייך -"יודנראטים". הפקודה איננה מנחה את נמעניה כיצד לטפל בהתנגדויות, אלא כותבת ש"יש להודיע למועצות על נקיטת אמצעים חריפים ביותר במקרה חבלה בהוראות אלה". והמבין - יבין.
האינטרס הגרמני ביודנראטים מפורט בפקודה: הקדשת מינימום אנרגיה ניהולית גרמנית ל"תחזוקה שוטפת" של היהודים בפרק הזמן הנדרש לתכנון ולביצוע רציונליים של השמדתם. גם המסגרת המבצעית שבתוכה אמור ההסדר הזה לפעול ברורה: 100% של הכוח בידי צד אחד, ולכן ניתן לאכוף 100% ציות על הצד השני.
בדרך כלל קיבלו הקהילות היהודיות את שלטון היודנראט בהבנה ובהסכמה, מפני שכללי ה"עסקה" היו ברורים להם: התנגדות קהילה יהודית ליודנראט שלה תגרום את השמדתה המיידית, בעוד ההשלמה עימו נושאת בחובה את הסיכוי שמשהו בדרכה של המכונה הנאצית אל הפיתרון הסופי ישתבש. היהודים, כולל חברי היודנראטים (שחלקם התייסר בתפקידו לעיתים עד כדי התאבדות), קיבלו את תנאי ה"עסקה" על סמך האמת העובדתית שעמדה מאחוריה: 100% של הכוח בידי האויב, ולכן על הצד החלש להסכין עם 100% ציות. במושגי תורת המשחקים לפנינו עסקה של "לא סכום 0" ממנה שני הצדדים מרוויחים משהו - במקרה הזה שניהם מרוויחים זמן.
ב-1992 קמה בישראל ממשלת "באדר-עופר", וזו איננה טעות. רוב קולות המצביעים ניתנו למפלגות ימין שתמכו במדיניות ממשלת שמיר, שעיקריה היו: 1. ועידת מדריד יכולה להימשך גם 10 שנים. 2. בינתיים ניישב את יו"ש במאות אלפי יהודים תוך התמודדות עם הטרור עד לניצחון עליו. ממשלת השמאל בראשות רבין קמה רק מכוח האריתמטיקה השרירותית שהכתיב החוק הנקרא על שם שני יוזמיו ובתמיכת המפלגות הערביות.
לשמאל היה ברור שהתאונה האריתמטית הזו תתוקן בבחירות הבאות: לאסטרטגיה של ממשלת שמיר לא הייתה אלטרנטיבה אמיתית, כפי שהוכיחו הישגיה בשטח, למרות הטרור. כדי להמשיך את שלטון השמאל היה הכרח להעביר אליו בלוק של בוחרי מרכז-ימין, ובהעדר עילה ל"נדידה" כזו במציאות, היה הכרח לייצר מציאות וירטואלית ו"למכור" אותה למספיק מצביעים יהודים לאורך זמן. כך נוסד "תהליך השלום" על ארבעה אדני שקר (להלן כולם ביחד "מסכת השקרים"):
1. "אי-אפשר לנצח את הטרור באמצעים צבאיים" + "עד היום ניסינו בכוח ונכשלנו, ולכן צריך לנסות את דרך הויתורים".
2. "יהיה כאן מזרח תיכון חדש וישראל תהיה סינגפור של המזרח התיכון".
3. "ערפאת יעשה שם סדר (כלומר - ידביר את הטרור!) בלי בג"צ ובלי בצל"מ".
4. "אם הפלשתינים יפרו את ההסכמים, צה"ל הגיבור יכבוש את הגדה תוך יומיים".
ההבדל בין שלושת השקרים האחרונים לזה הראשון הוא מהותי: תוצאות מבחן המציאות שלהם תלוי גם בערבים, לכן הפרכתם הייתה רק שאלה של זמן והם אכן הופרכו בינתיים אליבא דכולי עלמא. לעומת זאת, תוצאות מבחן המציאות של הראשון היו ונשארו תלויות רק באינטרס של השקרן, מפני שהבחירה לא להפעיל כוח הייתה תמיד בידו.
מאזן הכוחות בשטח בין היהודים לבין אויביהם ב-1992 הציב בפני השקרנים בעיה: הוא היה רחוק מזה ששרר ב-1939 לפחות כמרחק בין רמאללה לטוניס, ובכיוון ההפוך: היהודים החזיקו ברובו המוחלט של הכוח אם לא בכולו, כך שלא היה בשטח "אויב" קונקרטי שאפשר היה לטעון לגביו ש"אי-אפשר לנצח אותו באמצעים צבאיים". שר הביטחון בממשלת שמיר לא רק שלא טען כזאת לפני הבחירות, אלא גם טען טענה הפוכה: שהטרור איננו מהווה איום אסטרטגי על ישראל. שמו של השר הזה, למי ששכח, היה יצחק רבין.
אלא ש"הראש הסמולני ממציא לנו פטנטים", בייחוד כשהוא ג'ינג'י וכשהוא רוצה לשלוט, ואז הוא "מייצר" מציאות לפי הזמנה:
א. עושה עסקה עם רוצח היהודים השיטתי ביותר מאז מות היטלר: מטיל עליו ועל אספסוף המרצחים שעימו את תפקיד "האויב הבלתי מנוצח", ובתמורה מוסר להם שטחי מולדת עליהם יהיו רשאים לשלוט "בלי בג"צ ובלי בצלם", כלומר: להתעמר כאוות נפשם באזרחיהם.
ב. מדפיס כסף כמו משוגע, ובכך מגייס את ההון הגדול כשותף לשקריו, ובאמצעותו מגייס גם את התקשורת השייכת להון הזה (ושוב, למי ששכח: כשנתניהו הגיע לשלטון הוא מצא "חור" תקציבי של 12 מיליארד שקל, שכולו הוצא למימון ה"ספין" של "סינגפור במזרח התיכון", עליו חגג - איך לא - ההון הגדול) .
ג. משתמש בכנסת, בממשלה ובתקשורת המגוייסת כדי לשטוף מספיק מוחות עד שיאמינו במסכת שקריו ויצביעו רק עבור מפלגה המאמצת אותם.
לפחות פעם בשנה - ביום הזיכרון לשואה ולגבורה - מתלבטת ישראל בשאלה האם ובאיזו מידה הופקו לקחי השואה. השמאל הוכיח שלפחות את הלקח התפעולי של סוגיית ה"יודנראטים" הוא הפיק על בוריו: משמעות המשפט "אי-אפשר להתגבר על הטרור באמצעים צבאיים" כאשר הטרור שואף להשמדתך היא, שבמשוואת הכוחות האזורית 100% מהכוח נמצא בידי האויב. מי שטען שמשום כך יש להגיע להסכמות עם האויב ולצורך זה להביא אל השלטון רק מי שמוכן לנהל מו"מ על הסכמות כאלו, מינה את עצמו ליודנרא” מבלי לקרוא לכך בשם המפורש. וייאמר כאן בפירוש: מגיעה התנצלות לחברי היודנראטים באירופה של אז על השוואת "משטר היודנראט" הישראלי אליהם. ההשוואה הזו מוציאה להם שם רע, מפני שהם פעלו בכפייה מוחלטת, בעוד ה”יודנראט” הישראלי הושת על אזרחי ישראל מבחירה מוחלטת של המשית ובגניבת דעתם של הקורבנות, שהם אנחנו.
הבחירה החוזרת של עוד 6 ממשלות על בסיס מסכת השקרים מוכיחה שלפחות 40% מיהודי א"י "קנו" אותה על כרעיה וקרביה. לכן לא רק ממשלת יודנראט קיבלנו ב-1992 אלא משטר יודנראט שהתקיים כאן במשך 17 שנים לפחות ("לפחות" - מפני שנטל הוכחת השינוי עדיין מוטל לפתחה של הממשלה החדשה). ומשטר היודנראט אכן הוכיח שהוא כזה: ככל שגברה ההתנגדות הפנימית לשלטונו כך התעמר יותר ויותר במתנגדיו עד כדי הוצאתם אל מחוץ לחוק לקול מצהלות תומכיו משמאל ו"שתיקת הכבשים" של כל היתר.
שבע (!) ממשלות תרמו את תרומתן ל"יציבות" משטר היודנראט באמצעות מחדל אחד נורא העובר את כולן כחוט השני: למעט במקרה 'חומת מגן', בו איים הגולם לקום על יוצרו, פעם אחר פעם נמנעו כל 7 הממשלות האחרונות מלהורות לצבא לממש את ייעודו הטבע י- הסרת כל איום ע"י השמדת כל אויב. כך הפקירו את תושבי צפון הארץ למשיסת "חיזבאללה" וסוריה, את תושבי המרכז - למשיסת פת"ח ואת תושבי הדרום - למשיסת פת"ח, "חמאס" ומצרים בהרכבים משתנים. כך צפינו בשלושת האירועים ההזויים שחווינו ב-3 השנים האחרונות: "מלחמת" לבנון השנייה, ה"תהדיה" שאיפשרה התחמשות חמאס מבלי שיחזיר את שליט והמשכה המטורף אף ממנה – 'עופרת יצוקה'. זו תוכננה מראש כספין של פירוטכניקה שבסופו יקום בעזה שלטון משותף של חמאס ופת"ח בפיקוח מצרי שיאפשר, סוף-סוף, למרטין שלאף ולמוחמד ראשיד להפיק גז מול חופי עזה. אז גם יחזור שליט הביתה - אולי בארון ומן הסתם תמורת ברגותי. כך בוזבזו במשך 19 שנים מאות רבות של מיליארדים על הקמת ותחזוקת כוח שהחליד מחוסר שימוש בזמנים ובמקומות שלשמם הוקם.
על-רקע זה אך טבעי הוא שהאנטישמיות בעולם תצוף ממעמקי תת-ההכרה הנוצרית והמוסלמית אל פני השטח, בבחינת: "אם היהודים מתייחסים אל עצמם כאל אבק האדם שהושמד בשואה - גם לנו מותר". הקשר בין נצירת הנשק היהודי לבין פיחות כבודו הוא, איפוא, מעגל סגור: ככל שהפיחות בכבוד היהודי גובר - כן פוחתת הלגיטימיות הבינלאומית להתגוננתו; זו, מצידה, מביאה להססנות גוברת בהפעלת הנשק, וזו בתורה מזינה את האנטישמיות המפחיתה את הלגיטימיות להתגוננות. כך מוליד משטר המתחזה להיות משטר יודנראט שעה שאיננו כזה - משטר יודנראט אמיתי, מנושל מכוחו שהיה לו בעת ש"רק" התחזה ליודנראט.
ומשטר היודנראט האמיתי אכן גורם לישראל נזק מדיני אדיר. החולשה שהוא משדר כלפי ממשלות העולם מזמינה לחצים מזן שמקומו לא יכירנו בין מדינות המכבדות זו את זו, והם מקבלים ביטוי מפלצתי בהתייחסותו של ממשל אובמה לישראל: הממשל הזה מנסה לפקוד על ממשלת ישראל לוותר על ביטחון אזרחיה בדיוק כפי שפקדו הנאצים את היודנראטים שעה שדרשו מהם לשתף פעולה עם הטראנספורטים. כך הוא נכנס לאולם בדלתות שפתח לפניו לרווחה משטר היודנראט.
כדי לעצור את מעגל העוועים הזה, יש צורך בחרב דמוקלס שתנתק באבחה את הקשר הגורדי שיצר משטר היודנראט, המתבטא במשוואה המפלצתית "או ניצחון או שלטון". יהודי כל העולם - לא רק אלה החיים כאן - זקוקים נואשות למערכת משוואות שונה לחלוטין: "ניצחון =שלטון, מפלה=דיראון".
כשנודעו תוצאות הבחירות האחרונות, ההערכה הייתה שאכן הונפה החרב: כ-70% מיהודי ישראל הצביעו נגד המשך משטר היודנראט, ולו הוקמה "ממשלת 65" לא היה לאיש ספק שהיא לא תהפוך ליודנראט השמיני. מינוי נביא התבוסתנות לתפקיד שר הביטחון מעלה חשש כבד ביחס לנכונותו של נתניהו לפטור אותנו מעונשו של משטר היודנראט. החשש הזה גרם לייזומה של שדולת "לעולם לא עוד" בכנסת, שאחת ממטרותיה היא חקיקת "חוק יסוד - כבוד העם וחירותו" אשר שניהם נרמסו עד עפר ע"י משטר היודנראט. אלא שעוד בטרם ישוקם הכבוד, יש הכרח בשיקום כושר ההרתעה של צה"ל. זה יושג ע"י השמדת חמאס, פיזור החיזבאללה והעמדת מנהיגיהם לדין על פשעים נגד העם היהודי.
