מבחן לח"כ איתן
כפר סבא, 16.4.2009
לכבוד
ח"כ מיכאל איתן
השר הממונה על שיפור השירות לציבור
ממשלת ישראל
ירושלים
נכבדי,
הנדון:
"אין לנו מה להוסיף"
אני מברך אותך על כניסתך לתפקיד אשר יש לבנותו יש-מאין, ומקווה שתמלא ב"מעטפה" הזאת כמה שיותר תוכן.
כ"יריית פתיחה" אני מזמין אותך לטפל באחת הרעות החולות ביותר של הטיפול בפניות האזרח: תשובת "אין לנו מה להוסיף", אשר יש הקוראים לה
"תשובה אוטיסטית".
אין לי ספק שאתה מכיר את התופעה הזאת, אבל כיוון שפניותיי אל הרשויות זוכות לפומביות הראויה להן, אתן כאן דוגמה ציורית לבעיה:
אתה פונה אל עובד-ציבור ותשובתו השלילית מסתמכת על סעיף פלוני בחוק אלמוני;
אתה חוזר אל עובד הציבור, ו"מגלה" לו שהסעיף הזה בוטל ואינו קיים עוד;
עובד הציבור נועץ עקבים בסירובו, ומסתמך על סעיף אחר;
אתה איתן בדעתך, ומגלה לפקיד כי גם הסעיף הזה כבר עבר מן העולם, אבל הפקיד מוצא לו תירוץ מפוקפק אחר, אולי סעיף-חוק נוסף, אשר גם הוא כבר לא קיים;
ומה עושה הפקיד כאשר נגמרים לו כל אותם "נימוקים מתחלפים"? הוא פוטר את עצמו ב"אין לנו מה להוסיף"...
לפעמים הפקיד כלל לא נזקק לנימוקים המתחלפים, והוא פוטר את עצמו כבר עם ההשגה הראשונה.
תשובת "אין לנו מה להוסיף" כזאת היא תשובה
כוחנית, שחצנית וחצופה, ומי שמשיב כך
יש להעיפו מהשירות הציבורי, ויפה שעה אחת קודם.
אכן, יש לפעמים מקום לתשובת "אין לנו מה להוסיף", אבל זה רק כאשר בפנייתו החוזרת של האזרח אין שום חידוש, ואין שום התייחסות לתשובה המקורית. כך, למשל, אם בפנייה החוזרת אין יותר מאשר "אולי בכל זאת ...", אפשר בהחלט להשיב כאמור.
אבל כאשר בפנייה החוזרת יש משום השגה עניינית על התשובה הקודמת,
קמה החובה להתייחס עניינית להשגה הזאת.
וזה מביא אותנו אל המקרה אשר הוליד את מכתבי זה אליך.
בתיק תלונתי אל נציב תלונות הציבור על שופטים (מספרם 1172/08/י/עליון י-ם) ניהלתי כמה סבבים של התכתבות עם אחת הפקידות (מרת רונית זמיר), אשר הייתה חתומה גם על ההחלטה המקורית לדחות את תלונתי. אני, מצידי, דרשתי לראות את ההחלטות החתומות על-ידי הנתל"ש בכבודו ובעצמו, בין על ההחלטה המקורית ובין על ההחלטה בהשגה שלי על אותה ההחלטה.
מרת זמיר, מצידה, ענתה לי שהנציב "הסמיך אותה בעל-פה" להשיב לי,
תשובה משונה כאשר מדובר בבעל סמכות סטאטוטורית (תאר לעצמך ששר "מסמיך בעל-פה" פקיד כלשהו לחתום על תקנות... תאר לעצמך שכל החייבים לחתום על חוק לפני פרסומו ברשומות "מסמיכים בעל-פה" פקידים שיחתמו במקומם).
כיוון שמרת זמיר הנ"ל לא הבהירה לי מה פשר ה"הסמכה" הזאת, ומה היקפה, חזרתי ופניתי אל הנתל"ש, מר אליעזר גולדברג, ושאלתיו:
... מהי "עמקות" ההסמכה: עליה דיברה מרת זמיר:
האם הסמכת אותה גם להחליט מה תהיה התשובה, או שאתה החלטת מה תהיה התשובה, והסמכת אותה להמציא את הנימוקים לה? ואולי הסמכת אותה רק לנסח את התשובה, אחרי שאתה קבעת מה תהיה התשובה. ומה יהיו נימוקיה? ומה באשר לנימוס ול"סגנון" - האם גם באלה נתת לגב' זמיר גם "קארט-בלאנש"?
וגם הוספתי כי "כמובן שהשאלות האלה חלות לא רק על תשובתה של הגב' זמיר למכתבי מיום 14.1.09, אלא.גם על ה"החלטה" המקורית בתיק זה, מיום 1.1.09".
והנה, שוב אני מקבל תשובה מהגברת הנ"ל, וזה לשונה:
"הריני לאשר קבלת מכתבך שבנדון.
"הנציב הסמיכני להודיעך כי אין לנו מה להוסיף למכתבינו אליך עד כה".
ואני שואל:
האם זו תשובה לשאלה בדבר מהות ההסמכה ועמקותה?
ומה פירוש "אין לנו מה
להוסיף", כאשר אני
לא ביקשתי "להוסיף", אלא פתחתי נושא חדש לחלוטין?!
לדעתי, הנתל"ש, מר גולדברג,
כלל לא היה מעורב בתיק הזה, והפקידה הנ"ל ניהלה אותו מכוח איזו "חלוקת עבודה" אשר כלל לא ברור איך נעשתה, ועל-פי איזו סמכות חוקית. הרי אם כל ההחלטות בתיק היו של הנתל"ש עצמו,
מה מנע ממנו לחתום בעצמו, זולת אגו נפוח?
אני מזמינך, איפוא, לדאוג לכך שהנתל"ש יענה לי
בחתימתו על כל השאלות בדבר ה"הסמכה" המשונה הזאת, וכן ימציא לי, כפי שביקשתי לפני כן,
העתקים מכל ההחלטות שהוא נתן בתיק הזה.
כמו-כן אני מזמינך ליזום פנייה אל כל עובדי המדינה - באמצעות נציב שירות המדינה או בכל דרך אחרת - במטרה להדביר את הנגע הזה, ואם זה לא יעזור - גם ליזום הליכי משמעת והליכים אחרים כנגד כל עובד המדינה אשר ימשיך לתת את
התשובה הכוחנית, השחצנית והחצופה - "אין לנו מה להוסיף".
בברכה,
שמחה ניר, עו"ד
העתק: מר אליעזר גולדברג, נציב תלונות הציבור על שופטים
