האיש שנולד יחד עם תל אביב

עברו של צפרוני לוטה מעט בערפל, כמו חידת גילו. באנציקלופדיה של דוד תדהר ("לגדולי הישוב ובוניו") נכתב כי נולד בוילנה ב-1915 ועלה לארץ כשהיה בן 5. הנתון הזה איננו מסתדר כל כך טוב עם תולדות חייו. לי סיפר כי נולד בבית היולדות של שכונת נווה צדק בתל אביב הקטנה. הואיל והסתיר תמיד את גילו האמיתי ברור לגמרי כי נולד סמוך מאוד להקמתה של תל אביב. בהיותו בן 13 נפצע קשה בהתקפה ערבית. כמה שנים לאחר מכן נפצע שוב, בעת ששמר על פרדס באזור בו שוכן היום דיזינגוף סנטר. צפרוני הצליח להדוף את תוקפיו, ירה והרג אחד מהם. במהלך לימודיו התיכוניים עבד צפרוני כמחלק לחם לבתי אזרחים. העבודה הייתה קשה מאוד והחלה בשעה 2 לפנות בוקר. אך היא הכשירה אותו לקריירה העיתונאית. לא הייתה פינה בתל אביב ולא הייתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו כמחלק לחם. באותה תקופה, כך סיפר לי, נהגו להביא את הלחם כמו את החלב לפתחי הבתים. זכיתי לעבוד במחיצתו של צפרוני בראשית שנות השישים, בתקופה שהיה עורך עיתון"הבוקר". למרות שזה היה עיתון מפלגתי דל תפוצה היה צפרוני מורה דרך לדור של עיתונאים. שמרנו על קשרי ידידות שנים רבות ובמרוצת הזמן שיכנעתי אותו להקליט כמה מזכרונותיו והרי כמה מהם על תל אביב הקטנה והגדולה. "מה נשמע בעיר" "כשביאליק הגיע לארץ, הייתי ילד בן תשע. אבל הייתי מבוגר בהרבה מגילי. כדי לעזור בפרנסת המשפחה עבדתי כמחלק הלחם של מאפיית "קרבצוב" ששכנה ברחוב יצחק אלחנן, לא רחוק ממגדל שלום של היום. הובלתי את הלחם לבתי הלקוחות, בשני סלים גדולים שהיו תלויים על גבו של פרד. הייתי מתחיל את העבודה בשעה 2 לפנות בוקר ומסיים לאחר ארבע-חמש שעות. תמורת עבודתי קיבלתי לירה ורבע לחודש ועוד שני כיכרות לחם וזה היה שכר לגמרי לא רע בשביל ילד בגילי. "עבודתי הקנתה לי מעמד מיוחד בעיר הקטנה. לא היו אז אמצעי תקשורת אלקטרוניים והטלפונים היו מעטים. אנשים העבירו באמצעותי מסרים וגם היו סקרנים לשמוע 'מה נשמע בעיר'. זה היה הרקע להיכרותי עם ביאליק וליחסים שהתפתחו בינינו עד שהייתי אצלו בן בית. יחסים אלה נמשכו יותר מעשר שנים עד מותו של המשורר". קו האוטובוס לקזינו "עם הגיעו לארץ התגורר ביאליק בפנסיון, שברחוב הרצל פינת לילינבלום. ביאליק הזמין בקביעות שני כעכים ולחם לבן ארוך עבה, ששקערורית באמצעיתו. הלחם הזה נקרא אז 'לחם צרפתי'. "ביאליק נוהג היה לצאת מדי בוקר מן הפנסיון ונוסע לאתר הבנייה של ביתו ברחוב שנקרא על שמו. אני הייתי פוגש בו בצאתו, חובש מגבעתו המפורסמת ובידו מקל הליכה. היה אומר לי: 'תמסור את הלחם והכעכים למניה'. הוא היה עולה על אוטובוס בתחנה ברחוב הרצל פינת יהודה הלוי. חברת האוטובוסים נקראה 'גלי אביב' והיא הפעילה שרות באוטובוסים קטנים, בכל אחד 8 מקומות ישיבה, שנרכשו מעודפי הצבא הבריטי. האוטובוס היה נוסע לאורך רחוב הרצל, פונה ימינה לרחוב אחד העם ואחר כך שמאלה לנחלת בנימין עד אלנבי ולאורך אלנבי עד שפת הים. זה נקרא 'הקו לקזינו'. שעמד להיבנות. ביאליק היה יורד ברחוב אלנבי פינת ביאליק. לא הייתה שם תחנה כי לא היו תחנות בדרך והנהג היה אוסף נוסעים או מוריד אותם בהתאם לבקשותיהם". איך עוצרים אוטובוס "באחד הימים הייתי עד לפרשה משעשעת. ביאליק יצא קצת באיחור מן הפנסיון והאוטובוס החל לנסוע. ביאליק הרים את מקלו וקרא בקול לעבר הנהג 'עמוד'. האוטובוס עצר והנהג, ברמן שמו, ראה לנכון להעיר לביאליק הערה לשונית: 'בעברית אומרים עצור, לא עמוד'. ביאליק לא הגיב, אבל קהל הנוסעים רצה לטרוף את הנהג החוצפן: 'איך אתה מעז לתקן את לשונו של ביאליק'. הגיעו דברים לכך שברמן הנהג נאלץ לעזוב את תל אביב לזמן מה, עד יעבור זעם. "ביאליק היה בא מדי יום לאתר הבנייה, משגיח על הפועלים שלא יתרשלו. מדי פעם הייתה מתלווה אליו חבורה של צעירים בשירה ובריקודים. זו הייתה תקופה של אבטלה קשה ורבים מן המובטלים נהגו להסתובב ברחוב אלנבי, לרקוד ולשיר. כשהיו רואים את ביאליק יורד מן האוטובוס היו מלווים אותו עד לביתו". "הרכילות הכי חמה" "כשעבר ביאליק להתגורר בבית המפואר שבנה לעצמו המשכתי לספק לו לחם והוא למד להכיר אותי מקרוב. היה נוהג לקרוא לי 'השייגעץ' (מילה ביידיש שמשמעותה: גוי, פרחח, ערמומי) וכמו רבים אחרים היה נוהג לשאול 'מה נשמע בעיר'. ביאליק לא היה מעוניין ברכילויות קטנות שאחרים היו מעוניינים לשמוע. לכן, לא סיפרתי לו למשל את הרכילות הכי חמה בעיר: שלראש העיר, מאיר דיזינגוף, נולדו שני ילדים שאמם ערבייה. אני מניח שידע את הרכילות הזו גם בלעדיי. ממני ביקש לשמוע על אירועים ציבוריים. למשל שבבית הספר לילדי העובדים שגבל עם גן מאיר הסירו את דגל הלאום כחול לבן, והניפו במקומו את הדגל האדום. זה הרגיז אותו מאוד. "רבים רצו להיפגש עם המשורר והיו מטרידים אותו. לכן פרסם מודעה בהארץ (ראה צילום מטה) בה נאמר כי ניתן לבקרו רק בימים שני וחמישי, בין השעות 5 ל-7 בערב. אני באתי לביתו כל בוקר כדי להביא את הלחם. במהלך השנים התיידדנו ויכולתי לבוא אליו למעשה בכל עת. כשהייתי בא היה לי צלצול מיוחד שעל פיו ידע ביאליק שזה אני". גידל עגבניות בחצר "ביאליק היה נמצא בדרך כלל בקומה השנייה. כשהייתי מצלצל היה קורא לי לעלות. יחסינו נמשכו גם אחרי שהפסקתי לחלק לחם. ביאליק ביקש ממני לעזור למניה אשתו לטפל בגינת הירק שליד הבית. באותה תקופה היה מקובל בתל אביב לגדל ירקות ליד הבית: עגבניות, תפוחי אדמה, בצל, גזר ועוד. מניה לא ידעה למשל שתפוחי אדמה לא משקים עם צינור אלא בתעלות. "עיריית תל אביב החליטה רשמית כי היא נוטלת על עצמה לטפל בגינת הבית של ביאליק. הגנן הראשי של העירייה, משל שמו, נהג לבוא מדי פעם. אבל אני באתי יום יום ובלי להודיע על כך מראש".