הפעמון צלצל, ואנחנו, ילדי כיתה א', נכנסנו לכיתה כרגיל. גם המורה הגיעה לשיעור כרגיל. אולם תוכן השיעור היה כה בלתי רגיל, עד שאני זוכר אותו גם כשלושה עשורים לאחר מכן. לראשונה בחיי שמעתי את המושג "שואה". המורה הפליגה בתיאור מיתות משונות שהמיתו הגרמנים את היהודים, וגם תיארה את האופן שבו הניסו היהודים את הגרמנים מגטו וארשה. מאז אותו שיעור, ספגנו מדי שנה מנות גדושות של שואה: טקסים אפופי פאתוס, עדויות ניצולים וסרטים דוקומנטריים, תמונות של יהודים אומללים שהנאצים מתעללים בהם.
על מעשי הרצח המזוויעים למדנו עוד בטרם נודע לנו על קיומן של קהילות יהודיות תוססות, על הבולטוּת של יהודים בכל תחום אפשרי – בספרות, במוזיקה, ברפואה, במדינאות, במדע וברוח.
עם הזמן הולך ומתחוור לי, שהטקסים והסרטים החליפו את הלימוד המעמיק. בעזרתם הודחקו השאלות הקשות. רעש מחריש אוזניים של אימה מעוררת פלצות לא איפשר חשיבה או דיון עמוק ופתוח על מה שהתרחש.
מה מתחולל בנפשו של ילד שנחשף למנה גדושה כזו של אלימות? איך ולמה נולד הנרטיב שעוסק אך ורק במעשי הרצח, מבלי לעסוק בחיים שאבדו? כיצד זה מקרין עלינו? הדברים קשים לעיכול, וקשים עוד יותר לכתיבה, אך התחושה היא שיש פה דבר המצריך תיקון עמוק.
"חינוך מחדש" לניצולי השואה
כילד נטיתי, למרבה הבושה, להזדהות עם החזק, עם הנאצי המחויט בעל המגפיים המצוחצחים. חשתי סלידה מהיהודי שאותו ראינו בשיא עליבותו – מפוחד, רעב וחולה. אולם לא הייתי היחיד בסביבה שחש כך. משיתוף סוד ומפליטות פה נודע לי, כי גם חלק מחברַי לספסל הלימודים החניקו בתוכם תחושות דומות לשלי, של הזדהות עם הנאצים ושל סלידה מהיהודים.
מאוחר יותר התברר לי, לצערי, שגם חלק מהממסד בישראל נגוע בהערצת כוחו של הצורר ובסלידה מהנרדף. יהודי השואה זכו לכינויי גנאי גם בעיתונות: "אבק אדם" אמרו עליהם, "הובלו כצאן לטבח" – בעוד העבריים הארץ-ישראלים נלחמים בגבורה. טענו כלפיהם כי הגיעו ארצה מחוסר ברירה, בעוד שהציונים האמיתיים עלו מתוך אידיאולוגיה.
למעשה, השואה חילקה את ההסטוריה של העם היהודי לשניים: עד השואה ומהשואה והלאה. עד השואה היהודי היה שפוף, ורק העורמה עזרה לו לשרוד. הוא הלווה בריבית ומכר משקאות חריפים. מין שיילוק נכלולי, המתקיים על גבי חולשותיו של הגוי. ואילו עתה: לא עוד יהודי, אלא ישראלי גאה, שאינו בוחל במלאכת כפיים במפעל ובשדה, בעל צבא ועצמאי בארצו, שאינו זקוק עוד לעורמה היות שיש לו כוח.
הנזק שחולל נרטיב זה התבטא בתחומים רבים. כיוון שהגאווה הלאומית היהודית ניזונה עתה לא מאלפי שנות היסטוריה, יצירה והגות, אלא מתחושת הכוח, מההרגשה שפעם היינו חסרי אונים ועכשיו אנו חזקים – נוצרה בקרב הישראלים החדשים אנטישמיות כלפי היהודי ה"גלותי" וכלפי כל אלה שאינם מוכנים להיות חלק מהקולקטיב הישראלי הכוחני. ניתנה עילה להתעמר בניצולי השואה, בניסיון להכפיפם לחינוך קולקטיביסטי מחודש. בישיבות מפא"י השתמשו בלא פחות ולא יותר מאשר בביטוי "לחנך מחדש", ותנועת עליית הנוער, שסופחה בינתיים לסוכנות, הפנתה את מירב הנוער ניצול השואה לקיבוצים, לעתים קרובות בניגוד לרצונם, כדי שיקבלו חינוך סוציאליסטי קולקטיביסטי שינתק אותם מעברם, כאילו היה זה עבר של פושעים משתקמים.
ההתנכרות להיסטוריה שלנו הפכה את השואה לצידוק היחיד לקיומה של מדינת היהודים, כאילו שלא היינו ראויים לה גם בלעדיה, כאילו שלא היינו עם בעל תרבות עשירה ולשון משלו עוד לפני השואה. והרי הציונות החלה את דרכה הרבה לפני השואה, וחוזי המדינה, שזיהו את הפוטנציאל המסוכן של האנטישמיות הארסית, ראו בהקמת המדינה היהודית לא רק את האמצעי הטוב ביותר לצמיחתו של העם היהודי ושל תרבותו, אלא גם אמצעי למניעת שואה.
בשנים שחלפו מאז קום המדינה נערכו מחקרים רבים העוסקים בשואה, הופקו סרטים, נפתחו ארכיונים. מצבנו הפוליטי השתנה, וגם הנרטיב הציוני עבר תהפוכות, ולא לטובה. על הנזקים הישנים נוספו חדשים: לאחר שנרטיב השואה ועצם קיומה של מדינה יהודית התערטלו מעניין הצדק ההיסטורי ומן ההזדהות העמוקה עם התרבות היהודית על רבגוניותה, נותרה רק שאלת הכוח. הואיל וגם הגרמנים היו עם חזק שלחם בעם חלש, אין להתפלא אפוא שלעתים כה קרובות עולות השוואות נפסדות בין מעשיה של גרמניה הנאצית לבין מעשיה של מדינת ישראל. כך, בשל רגשות אשם מיותרים ומנותקים מן הקשר ההיסטורי שבין העם לעברו ולארצו, הכנסנו את עצמנו למלכודת: להיות חלש זה כמובן רע, אך כשאנו חזקים ומכים את אויבנו – אנו הופכים לנאצים...
לקבל את עצמנו כמו שאנו
במקביל חל תהליך של בינאום השואה. השואה חדלה להיות שואת העם היהודי והפכה מין מושג מעורפל המתחבר עם "גזענות", "חוסר סובלנות" וכדומה. טושטש ההבדל שבין גזענות סתם לבין האנטישמיות לדורותיה, שהיא שנאה עמוקת רבדים ורבת פנים, המקבלת לעתים אופי רצחני של תאווה למחות את היהודי מעל פני האדמה, ויחד איתו טושטשה זהותנו המיוחדת. כך נוצרה מציאות מדומה, שבה היהודי נרדף לא בשל היותו יהודי, ואנו מעמידים פנים כאילו הסכסוך שלנו עם שכנינו, הנתמכים על-ידי האירופים והקהילה הבינלאומית, הינו סכסוך טריטוריאלי בלבד – סכסוך שאין לו דבר וחצי דבר עם האנטישמיות עתיקת היומין.
יחד עם בִּנאוּם השואה אנו תובעים מן העולם ללמוד אותה. הדבר מביא לאינספור תקלות דיפלומטיות. מצד אחד אנו טוענים שהשואה הינה אירוע ייחודי שאין לו אח ורע, אך באותה נשימה אנו תובעים ללמוד את לקחיה, כדי שהיא לא תישָנה. אם אומנם השואה היא אירוע ייחודי, ולא אירוע העלול להישנות, הרי שתביעתנו מהעולם ללמוד את השואה היא למעשה תביעה ממנו לחיות עם רגשות אשם. אלא שרגשות אשם אלו נדונים במקרה הטוב להדחקה ובמקרה הפחות טוב להשלכה. תמיד נוח להשליך את רגשות האשם על המאשים לומר: "מדוע אתם מאשימים אותנו, כשאתם בעצמכם לא יותר טובים?". כך מתמודדים מרבית עמי העולם עם ההאשמות מצד ישראל.
על זכר השואה לעבור אפוא מהפך, שיכלול ביטול הנסיעות לפולין והמעטה בסרטים ובטקסים. יש להפנות את האנרגיות שישתחררו ללימוד מעמיק של השואה עצמה ולהגברת הסיכוי להגיע ללקחים מציאותיים יותר. לא פחות חשובה היא ההיכרות עם העולם היהודי המופלא שנחרב בשואה, על הגותו הרבגונית, היכרות שתתרום גם לקירוב לבבות בין היהודים החיים כיום. עלינו להכיר הכרה מלאה בכך שהיינו ונשארנו עם נרדף – עובדה המהווה תעודת עניות לקהילה הבינלאומית, אך מצד שני אינה מחייבת אותנו להתבייש בה.
מדינת ישראל אינה צריכה לפרוט על רגשות האשם של העולם. כדאי שנבסס את יחסינו עם לאומים אחרים על קשר בונה יותר מאשר על רגשות אשם. אם הם רוצים לחנך את הנוער שלהם לבערות – שיעשו כך. אנו נגדל יהודים חושבים. כך גם נוכל לתבוע במשנה תוקף שלא יתערבו בענייננו. ולבסוף, עלינו להפנים את העובדה שמדינת ישראל קיימת למרות השואה ולא "בזכות" השואה. הקיום שלנו כאן הוא בזכות מה שאנו, ולא בגלל מה שעשו לנו.
הבה נחדל להתפלש ברגשות אשם ונקבל את עצמנו כמו שאנו: העם העתיק ביותר בעולם, שהוא גם העם נרדף ביותר בעולם ולגמרי במקרה גם העם היצירתי ביותר בעולם. הבה נהיה בעלי קצת גאווה לאומית אמיתית ולא כוחנית – דבר שאולי יסייע לנו להתמודד טוב יותר עם הקשיים והאיומים, שלמרבה הצער עדיין משחרים לפתחנו.
