ברומן "לפני המקום" (2007) כלל חיים באר את הגילוי הבא על כתיבתו: בפרוץ האינתיפאדה השנייה נתקף חרדה כה גדולה לגורלה של המדינה עד שבהשפעתה החל לכתוב רומן דיסטופי. השם שהועיד לרומן - "מילים ללא ארץ" - ביטא באופן קולע את נקודת המוצא של עלילתו, והיא ההשערה, שאחרי סידרה של מלחמות קונבנציונליות, שבהן כשלו מדינות ערב במאמציהן לחסל את ישראל, יצליחו להשיג מטרה זו בעזרת טרור. ולכן צפוי, שעוד לפני שהמדינה תשלים את העשור השישי לקיומה, ימוטט אותה הטרור הפלשתיני-ערבי-מוסלמי ויכחיד יחד איתה את הציוויליזציה הציונית ששיגשגה בה.
נרדף על-ידי הזיכרון של שריפת הספרים בכיכר האופרה של ברלין במאי 1933, שכוּונה להכחדת הציוויליזציה היהודית, הטיל באר על גיבור הרומאן הדיסטופי הזה את המשימה הבאה: להקדים ולהקים על האדמה הבטוחה של אמריקה המרוחקת מכון מתחרה לספרייה הלאומית בירושלים ולכנס במרתפיו את כל הספרים של הספרות העברית, כדי להצילם מכיליון יחד עם המדינה. את הרומן הזה - המשיך וגילה חיים באר - גנז לפני שהושלם, אחרי שנוכח כי המדינה עברה בהצלחה את מבחן האינתיפאדה השנייה, גם שרדה את הטרור וגם התפכחה מהאשליה על שלום קרוב עם הפלשתינים ועם מפעיליהם ותומכיהם בעולם הערבי-מוסלמי, ולכן חלפה הסכנה שריחפה על אוצר הספרים העבריים הגדול ביותר בעולם שנאסף בעיר בירתה.
"ככלב, ידידי... ברחתי היום אל השדה"
לגילוי שחשף חיים באר, על הרומן הדיסטופי שגנז, נדרשתי בגלל השם שבאמצעותו בחר לבטא את החרדה שהיה נתון בה כשפרצה האינתיפאדה השנייה. השם "מילים ללא ארץ" מתאר, לדעתי, באופן קולע ביותר את המצב האנומלי שבו הייתה הספרות העברית נתונה עד ייסוד המדינה בתש"ח, שכן קרוב לאלפיים שנה לא הייתה ארץ לספרות הלאומית שלנו, ובלי הבסיס המולדתי-ארצי חסר היה תנאי הכרחי להצמחתה של ספרות אופטימית ביחס לעתיד עמנו. רק כאשר עם יושב במולדתו, נובטות בסופריו בטבעיות מחשבות אופטימיות על המשך קיומו בהיסטוריה.
שני ענקי רוח ביטאו באופן קולע ביותר את האנומליה שבה הייתה נתונה הספרות העברית מאז גלה עמנו מארצו: הראשון, גרשום שלום, הגדיר באופן עיוני את השיבה הציונית של העם היהודי למולדתו בארץ ישראל כהסכמתו להיכנס מחדש להיסטוריה, להצטרף למבחניה ולקבל עליו את החוקים הפועלים בה. כלומר: כיתרון ריבוני שגם סכנות בצידו, והגדולה שבהן: סכנת ההתאיינות מההיסטוריה, כפי שאירע לעמים רבים בעבר. השני, חיים הזז, ביטא השקפה זו באופן סיפורי-אירוני, בפי גיבור הסיפור "הדרשה": "ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי עולם, לא שליטים ובעלי מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. - - - מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה".
למצבה הייחודי והעגום של הספרות עברית כ"ספרות ללא ארץ" נתנו ביטוי גדולי יוצריה בכל דורות הגלות. משורר גלות בבל ביטא עצב זה במזמור קל"ז בתהילים: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון". ולדרישה המרושעת של הבבלים מגולי ארץ ישראל "שירו לנו משירי ציון", השיבו: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת ניכר?". יהודה הלוי, מגדולי השירה העברית בגלות ספרד של ימי הביניים, שיקף את המצב העגום של הספרות הלאומית, שאבד לה הבסיס המולדתי-ארצי, כאשר הצמיד לכיסופים לציון - "יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב, / לך נכספה נפשי מפאתי מערב", את הדמע על הניתוק מהמולדת במילים הבלתי נשכחות: "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב - / איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב?".
עד כמה שיקף יהודה הלוי בצירוף הדמעות לכיסופים את "המצב היהודי" בדורו אפשר להיווכח על-ידי דילוג לשירתו של חיים נחמן ביאליק, שחתם את עידני הספרות העברית כספרות שלמילותיה לא היה בסיס מולדתי-ארצי. בשירו הנודע "בשדה" הוא ביטא באופן ציורי את תחושת "המצב היהודי" המשפיל הזה: "הן לא ככנף רננים נתפשת, מתמלטת לחופש ברננה, / אף לא ככפיר נכבש, בוטח, המשבר את בריחיו לברוח - / ככלב, ידידי, ככלב ממעניו, בזה-נפש ומעונה, / ברחתי היום אל השדה מפני עיצבון ידי בלי כוח".
ואכן, במשך דורות נאלצו הסופרים העבריים, שפעלו בגלות, בלא ארץ למילותיהם, לכתוב על "המצב היהודי" העגום הזה על שלל נושאיו: חרפת ההצקות וההשפלות בחיי היום יום מצד השכן הגוי, יחס ההפקר כלפי רכושו של היהודי, הגזרות המפלות שנגזרו על היהודים (הגבלות התנועה וצמצום חופש העיסוק), אי-הוודאות באשר לעתיד, עלילות הדם, הפוגרומים, הגירושים וכיוצא באלה.
סופרינו יכלו, כמובן, לכתוב גם על נושאי "המצב האנושי" - מאהבה בין המינים ועד חרדה קיומית בעולם משתנה תכופות, אך תוך זיקה לחייו של היהודי ובכפוף למושגי הערך של דתו ומסורת אבותיו. כלומר: בצמצום שהוכתב להם מהיותם כותבים בשפה שקוראיה הם רק יהודים. סופר עברי, שביקש לשחרר את כתיבתו מ"הנטל היהודי" ולכתוב על נושאי "המצב האנושי" בחופשיות שכתבו עליהם סופרי עמים אחרים, נטש את הכתיבה בשפה העברית ולעתים גם שילם בעבור החירות הזו באופן קיצוני יותר: בהתכחשות לזהותו הלאומית ובהמרת דתו.
ללא מוראה של השמרנות היהודית הנושנה
מזה שישים שנה אין הסופר היהודי צריך לנטוש את הכתיבה בשפה העברית או להתכחש לזהותו הלאומית, כדי להרגיש ככל סופר אחר בעולם. שהרי מאז נוסדה המדינה, היא פטרה את סופריה מן ההכרח לצמצם את כתיבתם לנושאים שהגבילו את הספרות העברית במאות השנים שבהן הייתה ספרות ללא ארץ: לנושאי "המצב היהודי" בגלות, או לנושאי "המצב האנושי" כפי שהתבטאו בחיי הקהילה היהודית בפזורה. ייסוד המדינה בתש"ח העניק לראשונה לספרות הלאומית שלנו ארץ ריבונית, ממשית וגשמית, ובכך נפתח לסופר העברי אפיק תמאטי חדש ומסעיר לכתיבתו, ובו כל נושאי "המצב הישראלי".
ואכן, סופרינו עטוּ על נושאי "המצב הישראלי" ונגסו בכל פה באירועיה, מצוקותיה וסיוטיה של המדינה: המלחמות, הפערים העדתיים, המתחים בין חילוניים לדתיים ובין עולים חדשים לילידי הארץ, הניכור בין עשירי הערים והמושבות הוותיקות לדלפוני המעברות ויישובי הפיתוח. בפחות התלהבות עסקו גם בהצלחותיה של המדינה ובהישגיה: בהקמת זרועות הביטחון, בקליטת גלי עלייה גדולים, בביסוס מערכת משפט עצמאית, בייסוד מוסדות מדע ותרבות ובהחדרת הממלכתיות לכל מערכות המינהל הציבורי.
בכך לא תמו האפשרויות שזימנו נושאי "המצב הישראלי" לסופרים מרגע שנוסדה המדינה. המדינה היא, כמובן, גם תקשורת וביורוקרטיה, בתי כלא ומאורות סמים, גנבים בג'ינס ומושחתים בחליפות. ומובן, שבכל מערכות המדינה מעורבות מפלגות, מהן פרגמטיות ומהן אידיאולוגיות, ולכן תמיד מתלווים למעשים ויכוחים ומחלוקות על היעדים ופולמוסים על הסתירות בין החזון לדרך הגשמתו. וגם על כל אלה איפשר האפיק התמאטי החדש לכתוב באופנים שונים: בשפה דשנה ובשפה רזה, בסגנון ריאליסטי ובסגנון אירוני, בכתיבה מחאתית ובכתיבה סאטירית ובכל אופן שרק עולה על הדעת. שישים שנותיה הראשונות של המדינה היו אפוא שנים של שיכרון מהפתיחות הזו, שהסירה מדרכו של הסופר העברי את כל המכשולים ואת כל ההגבלות, הן בתוכן והן בצורה, שהכבידו על עמיתיו בדורות הקודמים - הדורות שלכתיבתם לא הייתה ארץ.
המהפכה שחולל האפיק התמאטי החדש בספרות הלאומית התבטאה אחרי ייסוד המדינה גם בכתיבה באופן אחר על אותם נושאים שאיפיינו את שני האפיקים הוותיקים יותר - נושאי "המצב היהודי" ונושאי "המצב האנושי". לא עוד כיסופים לציון המעורבים בדמע ובקינה על תנאי החיים בגלות עמדו במרכז הכתיבה על "המצב היהודי", אלא שאלת ההבדל בין חיים יהודיים בתנאי ריבונות במולדת לחיים יהודיים בפזורת העם היהודי בעולם ושאלת הקשר בין יהודי המדינה ליהודי התפוצות.
ועוד שאלה הטרידה עתה את הכותב על "המצב היהודי": האם מאפשרת המדינה להחליף את הזהות היהודית ההיסטורית באחת הזהויות החילוניות בנות התקופה - ציונית, כנענית, צברית וישראלית? ואפילו שאלות שהמענה עליהן מסור ביד הזמן תבעו מהסופר התייחסות, דוגמת השאלה: איזו עגלה צריכה להכריע בתרבות הישראלית, זו העמוסה ביצירתם של הדורות מאז חורבן הבית השני ועד לפני שישים שנה, או זו העמוסה במה שנוצר כאן בשנותיה של המדינה? או השאלה: על-פי לקחי איזו היסטוריה יש לפעול - זו של הגלות הדוויה והשואה בכלל זאת, או זו של הריבונות הרוננת?
השפעה דומה הייתה ללידת נושאי "המצב הישראלי" גם על הכתיבה על נושאיו השונים של "המצב האנושי": אהבה, עוני, זיקנה, חולי, נכות, בדידות, מוות, יצרים, מיניות, שנאה, קנאה, הזיות, חלומות וכיוצא באלה. על כל הנושאים האוניברסליים הללו של החיים אפשר היה מאז תש"ח לכתוב בספרות העברית בלי זיקה לחיים יהודיים וללא הכפיפות ל"מצב היהודי". כלומר: בחופשיות מוחלטת, בלי מוראה של השמרנות היהודית הנושנה. ואכן, מיום ייסודה של המדינה ואילך לא חל טאבו בסיפור ובשיר העברי על שום חוויה, רגש ומחשבה אנושיים, בדיוק כפי שמקובל בספרות העולם במדינות הליברליות-דמוקרטיות.
כולנו פה אחד
וכך, המהפכה התמאטית שהתחוללה עם הופעת נושאי "המצב הישראלי" היא השינוי העיקרי שהתרחש בספרות העברית מאז הושב לה הבסיס המולדתי-ארצי בתש"ח. ומהפכה תמאטית זו גררה אחריה את השינויים הנוספים שמייחדים את ספרותנו: בשפת הכתיבה, בתכנים, בדרכי הכתיבה ובמסרים הרעיוניים. מכאן, שאת הישגיה של הספרות הישראלית כספרות ששיקפה את החיים במדינה יש לייחס לזכייה בארץ בתש"ח - אף כי היה זה, כצפוי, שיקוף לא אחיד, התלוי ברגישותם השונה ובהשקפותיהם המנוגדות של הסופרים.
ואכן, הריבונות המחודשת היא שמסבירה את התסיסה הספרותית הגדולה שהתחוללה כאן בששת העשורים שחלפו מאז תש"ח וגם את העניין הרב שמעוררת הספרות שלנו הן אצל הקורא הישראלי והן אצל הקוראים בעולם. אצלנו - משום שבאופן טבעי חיפשנו בספרות את מה שרק הספרות מסוגלת להציע - את הבשורה המצדיקה את המאמץ ואת המשאבים הנפשיים והחומריים, שאנו משקיעים בהבטחת עתידנו כעם בהיסטוריה. ואצל הקוראים בעולם - משום שהצלחת הציונות לייסד מדינה לעם היהודי ולכנס את רוב העם היהודי בציון הריבונית בתקופת זמן קצרה כל כך, שאינה עולה על שישים שנה, מעוררת סקרנות שאותה ניתן להשביע, אולי, בספריהם של סופרים ישראלים.
למחפשי הבשורה מבית ולמבקשי ההסבר להצלחת הציונות מן החוץ המתינה אכזבה קשה. אלה גם אלה מצאו ביטוי להרבה שינויים שהתחוללו בספרות העברית בשנותיה של המדינה: תמאטיים, סגנוניים, פואטיים ורעיוניים. אך היו אלה שינויים, שבעזרתם מיצו סופרי ארבע המשמרות שהתגבשו עד כה בששת העשורים שחלפו מתש"ח (משמרת "דור בארץ", משמרת "הגל החדש", משמרת "הגל המפוכח" ומשמרת "הקולות החדשים") רק חלק מהיתרונות שהריבונות פתחה בפני יצירתם (את המשמרת חמישית, ההולכת ומתגבשת בספרות הישראלית, ניתן לאפיין, לפי שעה, באופן חלקי בלבד ויש להמתין להתפתחותה). שינויים אלה אומנם העידו שלא הייתה עוד תקופת שגשוג כזו לספרות העברית, אך בה בעת גם הצביעו על הכישלון הבסיסי של הספרות שנכתבה בשנות המדינה: היא לא נטעה אמונה בסיכוייה של הריבונות המחודשת שלנו במולדת להתקיים לדורות ובכוחה להבטיח את שרידותו של העם היהודי בהיסטוריה.
מאחר שצעידתה של הספרות במורד הייאוש הייתה מדורגת - שהרי היא התחילה באכזבות צנועות אחרי מלחמת תש"ח, התחזקה בספקות אחרי מלחמת ששת הימים והתעצמה לייאוש גלוי מאז מלחמת יום כיפור ועד האינתיפאדות ומלחמת לבנון השנייה - להלן יסוכם הכישלון הבסיסי הזה של הספרות הישראלית כפי שהוא מתבטא בעשור האחרון. בעשור זה - במקום בשורה הנוטעת אמונה, התלכדו מרבית סופרי "מחנה השלום", ובוודאי הידועים שביניהם, לחזות את כישלונה של הציונות ולתאר את קריסתה של מדינת היהודים.
האוניפורמיות המתגלית בכתיבתם של סופרים אלה - האמורה להדאיג אותנו גם ספרותית וגם רעיונית - מתבטאת הן בכתיבה אלגורית-פוליטית המבטאת את ספקותיהם באשר לסיכוייה של המדינה להתקיים, והן בנימה לא-אופטימית, היבבנית, שלא לומר: הספדית, עד שאחדים מרואי השחורות הללו כבר חוזים את קריסתה של המדינה עוד לפני שתשלים את העשור השביעי או השמיני לקיומה.
על-מנת למנוע ספק ייאמר: רק ספרות מגויסת במובן הירוד ביותר, כזו הנכתבת במשטרים הכופים על סופרים לשיר שירי הלל למשטר, למנהיגיו ולמעשיהם, נמנעת מהבלטת פגמים, מצוקות, כישלונות ושחיתות בחיי המדינה. הצער על כך שספרותנו לא הניבה אופטימיות ככל ספרות לאומית מרגע שזכתה בארץ, אין בו כדי לבטא התפעלות מהטלת איסור על כתיבה ביקורתית על המתרחש בחייה של מדינה, על חשיפת שגגות ומחדלים של מנהיגים ושל מערכות ממלכתיות ועל גינוים. ועדיין יש להצר על אובדן האמונה של הספרות הישראלית בזכותנו וביכולתנו לשרוד בהיסטוריה כעם המקיים ריבונות במולדתו, אובדן אמונה שמסקנתו הסופית היא שלא נותרו בעם היהודי לא כוח ולא חיוניות לממש את התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצו.
במה לכל שרלטן
ארבעה הסברים ניתן לייחס למגמה האנטי-יעודית המסוכנת הזו, שהשתלטה על הספרות שלנו בהדרגה דווקא מאז שזכתה בארץ בתש"ח - ספרות שלמען הקיצור אין מכנים אותה בתואר הארוך המגדיר את מיקומה בתולדות הספרות הלאומית: "ספרות התקופה הראשונה בעידן הריבונות המחודשת בתולדות הספרות העברית", אלא בתואר המקוצר: "הספרות הישראלית".
ההסבר הראשון להתלהקות של הסופרים בחבורה המנבאת את קיצה הקרב של המדינה הוא השתלטות הפוליטיקה על חיי הרוח במדינה. פוליטיזציה זו החדירה אינטרסים זמניים ונחותים להיכלי הקודש של התרבות ולא פסחה, כמובן, גם על הספרות, שנגררה לעבודה הזרה הזו יחד עם האוניברסיטאות, מכוני המחקר, העיתונות ושאר סוכני התרבות בחברה הישראלית. באווירה כזו אין משקל לאמת וגם לא לטעם הטוב, וגם אנשים מוכשרים מתפתים להבליט את קיומם בעזרת התבטאויות פרובוקטיביות וקולניות. כשזו התופעה השלטת בחיי הרוח, לכל שרלטן ניתנת במה להפריח מעליה ללא חשש את השערותיו הפסימיות בנושאים לאומיים וכך לכבוש את המעמד של "איש רוח" ו"הוגה דעות" בשיח הלאומי.
הסבר אחר למגמה המתוארת הוא, שמתוך שאיפה להתבלט כאגף לגיטימי של הספרות העולמית, הפריזה הספרות הישראלית בהצנעת הזיקה שלה לספרות לאומית, שמקוריותה התבטאה בשפתה, בערכיה ובחזונה. במקום שהריבונות תחזק את הדבקות בנכסי המקור שלנו, נכנעה הספרות הישראלית בפני כל גחמה, בצורה ובתוכן, שהפציעה בספרות התקופה בניכר. כך התפתחה חקיינות, שבמסווה של "פתיחות תרבותית" איפשרה חדירה בלתי בררנית של רעיונות וערכים, הסותרים את מושגי הערך של העם היהודי ואת מורשתו החזונית. אחרי שהותר הייבוא החופשי הזה, כבר נמצאו בין סופרי "מחנה השלום" שלנו הסוכנים הזריזים, שייבאו מהשווקים הזרים את הסחורה האופנתית הקלוקלת שפרחה שם: הייאוש הכלל עולמי. נזקי ייבוא תרבותי מופרז כזה מתגלים דווקא בשעות מכריעות במובן הלאומי. ולכן כעת, כשהמדינה נמצאת באחת מתקופותיה הקשות, מאיימת מגמה זו של יאוש כלל עולמי למוטט את חוסננו כעם, שמקורו - האופטימיות שהורונו נביאי ישראל. דרישתם של אלה הייתה עקבית: דבקות בחזון הלאומיות האוניברסלית, המבטיח כינון שלום עולמי על-ידי מתן בלעדיות לכל עם על מולדתו - חזון התומך במדינת הלאום כסדר עולם תקין, המצדיק, כמובן, גם את קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי.
ההסבר השלישי לאובדן האמון בעתידה של המדינה הוא היחס המופקר שהשתרש בה כלפי אוצרותיה של השפה העברית. השפה העברית אינה רק מנגנון שימושי לתקשורת בענייני חולין, אלא גם מאגר הערכים והזיכרונות הקולקטיביים של העם היהודי. אוצר המילים והניבים שלה הוא בעל ערך קונוטטיבי שלא יסולא בפז. השימוש באלה מעלה באופן אסוציאטיבי אצל דוברי השפה אירועים מחיי האומה, רעיונות של מיטב הוגיה וכיסופים להגשמת חזון-על יהודי-ציוני-מוסרי-אנושי, שהדורות ליטשוהו והתאימוהו לכל עת. צמצום אוצרותיה המילוניים של השפה העברית ונטישת רבדיה העשירים והחיוניים האלה דרדרו את שפת הכתיבה לכזו המתאימה לשימוש מוגבל של קורא בור ועילג. וחמור מכך: הם הוליכו לנטישת הערכים והחזון של עמנו, ובכללם אלה הקשורים בזכותנו על הארץ הזו ובחשיבותה של הריבונות עליה להמשך שרידותנו כעם בהיסטוריה.
ההסבר הרביעי לייאוש שמפיצה הספרות הישראלית בנושא עתיד המדינה, הוא דמות-שלמות חדשה שהיא קבעה ליהודי. מול האידיאל שטיפח העם היהודי בכל עידניו ובכל קהילותיו: יהודי שהוא אדם של זמן, שהוא חלק משושלת דורות ולכן יורש וגם מוריש מסורת חיים, ערכים וחזון - הציבה הספרות, ממש מזמן ייסוד המדינה (ולמעשה עוד כעשור קודם לכן), אידיאל הפוך: יהודי השואף להיות אדם של מקום. בדמות "הצבר" הילידי (או "בן-הארץ" בהגדרה מעודנת יותר) הודגשה העובדה שהוא פותח שושלת חדשה - השושלת הישראלית. הבסיס הרוחני-חזוני של הישראלי הזה אינו במורשת הדורות העמוקה בזמן, אלא בתקווה שזיקתו הבלתי אמצעית לנופי הארץ, שהעברית המדוברת שבפיו ושיחסו החילוני-סלקטיבי ליצירת הדורות (שבמשך שנים ארוכות הייתה בעיקרה יצירה דתית) היא שתביא במשך השנים ליצירת תרבות מקומית. את מקום החוויה היהודית העמוקה בזמן אמורה לרשת החוויה הביוגרפית המקומית - הווי השכונה, בית הספר, תנועת הנוער והאוניברסיטה וגם השירות בצבא ובמילואים. והרי מי שגידלוהו כאדם של מקום, בלא תודעת שייכות לכיסופי עמו במהלך ההיסטוריה, גדולה נכונותו לוותר על המדינה ובלבד שיוּתָר לו לדבוק בנכסי הנדל"ן שצבר במקום הזה, שהוא מקור חוויותיו והאופק של כל ייחוליו.
ארבעת הסברים אלה להיעדר האופטימיות בכתביהם של רבים מסופרי "מחנה השלום" באשר לסיכוייה של המדינה להמשיך ולהתקיים כמדינת העם היהודי בארץ ישראל, הם גם הסברים לדלות ההישג הקולקטיבי של הספרות הישראלית, מנקודת מבט רעיונית-חזונית. וכך, למרות שהספרות העברית זכתה בארץ בתש"ח בבסיס מולדתי-ארצי, לא מיצו סופרי התקופה הישראלית במשך שישים השנים הראשונות לקיום המדינה את האפשרויות שפתחה בפניהם הריבונות לשיקום העם היהודי מנזקי העת החדשה בתולדותיו. להיפך: הסופרים ביזבזו את יתרונות הריבונות להחלשה נוספת של הזהות היהודית, להעמקת הספקנות בערך עצמנו ולערעור השאיפה והצורך להמשיך ולהיות נוכחים כעם בהיסטוריה. ולכן, אף שהשפה שבהם הם כתובים מקנה לספריהם של סופרים ישראלים רבים את תגית הזיהוי "ספרות העברית", לדאבוננו רק במיעוטם מפעמת רוח יהודית וציונית המבטאת אופטימיות באשר לעתידו של העם היהודי בארץ ישראל.
