שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ (תענוג להזכיר את זה), הוא צבר בכל רמ"ח איבריו, וניכר בעיקר בחוצפה הישראלית שבו.
החוצפה לעבור לסדר היום לאחר כהונתו הבעייתית כשר ביטחון וכמוביל מהלך מלחמה בלבנון, שהתנהל כפי שהתנהל, והסתיים כפי שהסתיים.
החוצפה - להמשיך ולהשקיף דרך משקפת אטומה, הפעם לא על תרגיל צה"לי אלא על תרגילים פוליטיים, תוך חתירה לרשת את מקומו של יו"ר מפלגת העבודה בעודו מכהן כשר הביטחון חדש בקדנציה זו.
מדובר
בהשקפת עולם של עמיר פרץ, ולא בתקלה מקרית.
להבהיר, מדובר בשר ביטחון (אהוד ברק) של מדינת ישראל, שהוא התפקיד הכי מורכב בתבל (ביחד עם תפקיד ראש הממשלה) - בתקופה בה חייבת להיפתר בעיית ההתגרענות האירנית.
בהנחה כי פרץ יצליח להחליף את ברק ולקבל (אם יתנו) את תפקיד שר הביטחון - מה הוא בדיוק יעשה עם זה?!
או שמא ימונה לשר האוצר?!
לאחר שפגע בכלכלה הישראלית בתקופת השבתות משק המדינה בהיותו יו"ר ההסתדרות, יותר מכל יו"ר אחר, ולאחר מכן כיהן כשר ביטחון, ואחר כך די הפסיד בבחירות הפנימיות של מפלגת העבודה, ולא במקרה לא נקרא אל שולחן הממשלה - היה צריך עמיר פרץ לפתוח את חסמי הראייה במשקפת הפרטית שלו, הסובייקטיבית, הצרה, ולהביט אל ההוויה הישראלית סביבו בעיניים פקוחות.
מבט אובייקטיבי צריך להבהיר לעמיר פרץ כי הוא איכשהו עדיין נציג חלקי של מפלגה שהתרסקה בבחירות, אשר ראשה אהוד ברק קיבל הזדמנות להצילה בעקבות פנייה ממלכתית של ראש הממשלה והזמנתו לכהן כשר הביטחון מתוך שיקולים לאומיים אמיתיים ולא על בסיס של טובת המפלגה.
ובמצב זה, פרץ צריך לתמוך במהלך או לכל הפחות להמתין בשקט, לא להפריע ולא לחתור.
בחתירה המזיקה, הוא ימצא לו תומכים-הורסים, אך גם אם יעלה בידו לפצל את המפלגה שלו - קידום אישי הוא לא ישיג מהמהלך, כי השיקולים שהכתיבו לשרי העבודה להצטרף לממשלה הם אלה שאמורים להשפיע על מהלך נגדי - לצאת מהממשלה, מהלך בו חפץ עמיר פרץ, מהלך שלא יקרה כי השיקולים לא השתנו.
