בזכות העבודה והנס

וברשותכם כמה דברים בנימה אישית: אני מודה להוריי ז"ל שהביאו אותי לעולם בתקופה הדרמטית ביותר בתולדות העם היהודי. זכיתי להיוולד בירושלים עשור לפני הקמת המדינה. באותם ימים של מאבק המחתרות: האצ"ל, הלח"י, וההגנה, בצבא הבריטי, הם היו מטילים על ירושלים סגר שכונה אז "עוצר", ואנחנו הילדים היינו מסוגרים בבתים, מפוחדים ובטלים מלימודים. באותם ימים בארץ ישראל חיו בקושי כחצי מיליון יהודים, מי היה מאמין שבשנת 2009 יחיו בישראל 5,593,000 יהודים. אני זוכר, כאילו היה זה היום, את המצור על ירושלים במלחמת השחרור, כשהסתתרנו במקלטים מאולתרים מאימת ההפגזות, עמדנו בתור כדי לקבל את המנה היומית של מים לשתייה בדלי פח מצ'וקמק, חלמנו על מלפפון ועגבנייה ועל פרוסה מרוחה בחמאה תנובה. היום הבעיה שלי היא כיצד לשמור על הדיאטה... נולדתי כאמור ערב מלחמת העולם השנייה, להוריי היו יחדיו 15 אחים ואחיות, כולם נכחדו בשואה. בבית הוריי בירושלים ליד שולחן הסדר הסבנו 4 נפשות בלבד: הוריי, אחותי ואני. בליל הסדר האחרון, שנערך אף הוא בירושלים, התכנסו סביב שולחננו יותר מ-20 אורחים יקרים, בהם שלושת ילדיי עם בני זוגם, ששת נכדיי, אחותי ובני משפחתה. רק בשנים האחרונות, כשאני מתרפק על נכדיי והם עליי, אני מבין איזו ילדות עשוקה הייתה לי ללא סבות וסבים, ללא דודים ודודות וללא בני דודים. תיבש לשוני לחיכי כשאני מעז להתלונן ולקטר היום על מחדליה של ממשלה כזו או אחרת, על מצב הכבישים, החינוך, הבריאות, ועל עולם של המיסים. לפחות יום אחד בשנה, ביום ההולדת של המדינה, עלינו להודות לאל שזכינו להגיע עד הלום. חג עצמאות שמח.