אחיי ואחיותיי, כל בית ישראל,
חג עצמאות שמח.
שוב ניצבים אנחנו כאן, על ההר, ראשינו, שבטינו, זקנינו ושוטרנו, טפינו, נשינו - כל איש ישראל.
שוב עלינו אל ההר - קבר החוזה מזה, וקברי הבנים מזה - כדי לשוב ולספר ביציאת מצרים שלנו,כדי לשוב ולהזכיר לעצמנו, מאין באנו, ולאן - בחסדי האל, בדם הבנים, ובזיעת אפינו - הצלחנו להגיע עד כה.
שבנו , כבכל שנה.
אבל, לכאורה, אחר שוך תרועת הפסטיבלים של שנת השישים למדינה, אולי יש השואלים את עצמם, מה עוד נותר לספר, אשר טרם סופר?
אמת, מי שחג העצמאות, בעיניו, הוא רק פסטיבל צעקני, אכן עלול לחוש ריקנות-מה, עם כיבוי האורות, כשהחגיגה נגמרת.
לעומתו, מי שחג העצמאות נטוע אצלו בלוח השנה העברי, (המבטא, באופן המזוקק ביותר, את הסיפור הלאומי שלנו), מבין, מן הסתם, כי אצל עם הממשיך לחגוג עדיין, בכל שנה, כבר אלפי שנים, את יציאת מצרים, נמדדת הרלוונטיות של ימי חג ומועד, לא ברעשנותם אלא דווקא במידת השתרשותם בקהילה, במשפחה, ובעיקר בלבבות.
חג העצמאות שלנו מיוחד כל-כך, כי דומיית ההתייחדות האישית של היום, היא-היא ההכנה הזכה ביותר לשמחת הלב המתפרצת של הערב.
חג העצמאות שלנו מרגש כל-כך, כי כל אחד מאתנו חש, עד כמה שירת ההלל של הערב, בוקעת מתוך תוגת הזיכרון של היום.
הגאווה הדומעת של כל אחד מאתנו, כאן, בהר הזיכרון הלאומי, ובכל מקום בו פועם לב ישראלי, ברגע המיוחד הזה, בו מונף הדגל, מחצי התורן - אל ראשו; ברגע בו אנו עוברים מקודש לקודש, מ"יזכר" ל"הלל"; היא, הרי, המספרת את סיפורו האמתי של היום הזה, ומוכיחה לנו, מה עמוק מקומו, בלבב פנימה.
וסיפורו המיוחד של היום הזה איננו רק סיפור גאולת תש"ח. זהו גם סיפורו של דור תשס"ט, שגם הוא נאלץ, יום-יום, להמשיך ולשלם בעד חירותו ועצמאותו.
הנה, רק לאחרונה, עמדנו נפעמים, למראה גיבורי החיל, שחירפו נפשם, במבצע "עופרת יצוקה".
גרוננו נשנק, למראה דמויות מופת החיות בתוכנו, ממש כאן, בישראל של 2009, (זו השואפת כל-כך לנורמאליות, זו שיותר מכל הייתה רוצה קצת מנוחה), דמויות, כמו סגן -משנה אהרן קרוב, שזינק כארי מחדר כלולותיו, כדי להוביל את חייליו לקרב, בו נפצע קשה. כמו דמותו של סגן אלוף אורן כהן, מפקד גדוד שלוש-עשרה של חטיבת "גולני", הנמצא כאן הערב בין משיאי המשואות. אורן נפצע, גם הוא, במהלך "עופרת יצוקה", ומתכנן לחזור לשירות מלא לאחר השיקום.
גבורתם, יום-יום, (עתה, במחלקת השיקום, כמו גם בקרב עליו פיקדו), מזכירה לנו אילו תעצומות נדרשות - ותדרשנה - מעמנו, כדי לקיים כאן חיים נורמאליים, במציאות לא נורמאלית.
יום העצמאות מספר אפוא, גם את הסיפור הבלתי אפשרי הזה: סיפורה של הנורמאליות, אשר נבנתה כאן, בתנאים בלתי נורמאליים בעליל, ושל מחירם של החיים הפשוטים, השקטים, שכל הורה מאחל לילדיו, ושעבורם אנו נדרשים להמשיך ולשלם, בדם.
לכאורה, השאיפה הפשוטה, האנושית, לקצת נורמאליות, יכולה הייתה למלא את כל ישותנו כאן.
אבל כולנו יודעים, (ואין כמו יום העצמאות כדי להזכיר לנו זאת), כי סיפורה של מדינת ישראל, סיפורה של הציונות, סיפורה של שיבת ציון, אינו מסתכם רק בשאיפה לקצת נורמאליות.
מיליוני בני אדם העוזבים את ארצות מולדתם, מעדיפים לחיות בלב המזרח התיכון, בטבורו של הסכסוך הנפיץ בתבל, ובלבד שיחיו במדינת היהודים - ממשיכים להוכיח, גם היום, שיש בו, בפרויקט הציוני, מרכיב נוסף;
דבר-מה, שמעבר לשאיפה הפשוטה לחיים נורמאליים.
דווקא השקט היחסי של יום העצמאות השישים-ואחד, שאיננו מתהדר בתאריך עגול, מעניק לנו, הזדמנות להתחבר מחדש, אל המרכיב הנוסף הזה, אל מה שיום העצמאות מסמל בעינינו, בישראל של 2009.
וישראל של 2009 אינה פחות מרשימה מישראל של 1949.
להפך: היא דמוקרטית יותר, היא פתוחה יותר, והיא גם יהודית יותר בזהותה ובתרבותה. היא סובלנית יותר, היא מתוחכמת הרבה יותר, והיא דמגוגית קצת פחות.
משפחות, כבר פחות נקרעות בה בגלל ויכוחים על "איחוד" או "מאוחד", ויותר בגלל "הפועל" או "מכבי" או "בית"ר", למרות שהפוליטיקה עדיין מלהיטה כאן את הרוחות, ובצדק.
ישראל של 2009 אולי אידיאולוגית פחות - אבל יש בה הרבה יותר אידיאליסטים. האידיאולוגיה שלהם אולי פחות מנוסחת, פחות אדוקה, אבל היא אנושית יותר, אוהבת יותר, קשובה יותר לבני האדם.
ישראל של 2009 אולי לוקחת את עצמה פחות ברצינות - אבל היא לא שוכחת לרגע איפה היא חיה. היא אולי צינית יותר - אבל הרבה יותר מפוכחת.
רוב הישראלים מחויבים הרבה פחות לדוגמות של פעם, לסיסמאות של פעם, לקטגוריות החברתיות של פעם, לטוטליות של הפוליטיקה של פעם, לשנאות של פעם ולחשבונות של פעם, אבל הם לא פחות ציונים, לא פחות ישראלים, לא פחות מעורבים, ולא פחות אכפתיים.
המצב הזה אולי מבלבל קצת.
יש בנו מי שרואה ברוח הפוסט-מודרנית הזו, סכנה גדולה. יש בנו מי שרואה בשחיקתם של הערכים הישנים סימפטום לדעיכה ערכית, לחולשה ולעייפות.
יש מי שחרד פן נשכח באיזה עולם; באיזו סביבה עוינת, (הממשיכה לשנוא, וממשיכה לאיים, בדיוק כמו פעם), אנו חיים.
אבל אני מאמין, כי גיבורי החיל, החיים בתוכנו, ואנשי החסד הרבים כל-כך, הפועלים בינינו, מוכיחים אחרת.
אני מאמין, כי הדינאמיות הערכית הזו, איננה מלמדת שאנו ערכיים פחות, מכפי שהיינו לפני דור או שניים, אלא דווקא מוכיחה שיש כאן, גם היום, כוחות בלתי רגילים של רעננות, של חשיבה מקורית, "מחוץ לקופסה", ושל יצירתיות פורצת גבולות.
אני מאמין, כי המרכיב הנוסף בישותנו, הוא סוד קיומנו כעם, כבר אלפי שנים, והוא גם סוד קיומנו כאן, בארץ הסוערת הזו.
המרכיב הזה, שחולל את המהפכה הציונית, והקים כאן, כנגד כל הסיכויים, את המדינה הזו, (שהיא פלא בעיני כל רואיה - אוהביה ושונאיה גם יחד), ממשיך לתסוס כאן, גם היום.
בזכותו אנו ממשיכים להתחדש בכל עת.
הוא איננו מאפשר לנו להתאבל על עבר מפואר, שאיננו עוד, אלא מניע אותנו לעצב את העתיד, באותה רוח חלוצית-מהפכנית, ובאותה מסירות נפש, שפיעמה בדור תש"ח.
זו גם הסיבה, לדעתי, שגם ההכרה במציאות הקשה שבה אנו חיים (מציאות, המסרבת לסגת מפני חלומות מתוחכמים באספמיה) איננה מייאשת אותנו, ואיננה מדכאת אותנו עד עפר.
היכולת הזו לבנות, להיבנות, ולהתחדש, היא זו המאפשרת לנו להיישיר מבט אל האתגרים המורכבים העומדים בפנינו היום.
היכולת הזו, היא שתאפשר לנו להתמודד עם המשבר הכלכלי העולמי ועם הצונאמי התעסוקתי, הפוגע, ממש עכשיו, בבתים רבים כל-כך בישראל. והיא שתאפשר לנו, בעזרת השם, להתמודד גם עם האיומים וגם עם המאיימים.
חג העצמאות, אחיי ואחיותיי, מסמל בדיוק את היכולת המופלאה הזאת.
חג העצמאות איננו רק יום שבו מונים כך וכך שנים שחלפו מאז קיפל הנציב העליון את ה"יוניון ג'ק", והפליג למולדתו.
חג העצמאות, נטען, בכל שנה מחדש, במשמעויות חדשות, בערכים חדשים. דור דור וערכיו, דור דור וצרכיו.
כמו חגינו העתיקים, גם חג העצמאות איננו רק עמוס סמליות היסטורית.
הוא מעניק לנו גם הפוגה של שמחה, שמחה אמתית, אותנטית, שאנו ראויים לה, שהמדינה ראויה לה, בכל שנה ושנה מחדש.
שמחה במה שיש - ויש כל-כך הרבה; שמחה בחירותנו, (שלעולם איננה מובנת מאליה); שמחה של הכרת הטוב.
שמחה אמתית, פשוטה, ישראלית, בנורמאליות המופלאה שבכל זאת מתקיימת כאן, כבר שישים ואחת שנה.
חג עצמאות שמח ! 