רובי האהוב,
אביך האהוב, יוסף יואל ריבלין, מתמוגג מליל-אמש בקברו, נוכח הדברים המרגשים, האנושיים, היהודיים, הערכיים, המופלאים; המתוקים וההיסטוריים - אותם נשאת ללא מורא על ההר הלאומי המכונן.
אני מסתכן לקרוא את שפתיו הדובבות ומשמו אני אומר: "בני, ראובן, יפה כוחך מכוחי"...
ראה נא ראה, כיצד נציג המדיה התקשורתית (ערוץ 1), עודד בן-עמי, בחר לקלס אותך בפריטה אמנותית, אגב נאומך, על כל נימי הנפש הישראלית, והגדיר את "לשם הייחוד" מטעמך, קודם שהעלית המשואה, כקשירה מחודשת של עצמות השלד הלאומי.
עבדך-הדל גאה בך. החברה בישראל גאה בך. עם ישראל גאה בך.
עתה שומה עליך לנצור הבטחתך מיום עצמאות זה עד יום עצמאות הבא, כי לא יהא אזרח נעזב וזרעו מבקש לחם, לא יישבר מטה לחמם של מפרנסים, לא יושפלו אחים בשוק העבודה, לא יתייאשו צעירים, יוצאי צבא, מעתידם החברתי.
מעבר לכך: שמור על "הבוס" שלך; הפתלתול, העקלקל, ההפכפך, הבלתי צפוי; נעדר עמוד שדרה, מפר ברית ראשונים ובז למוסר אביו.
שמור על כולנו מפני בנימין נתניהו, אדיש לחרפת חלוצים, האוטם אוזניו משמוע שוועת עניים.
ברגישותך, ברגשנותך, באצילותך, בעדינותך, ר' ראובן: ערוב לחיי אזרח הארץ ולכלכלת הגר הגר בתוכנו; לטוחן שאחר הריחיים, למתדלק התחנה, לאיש חברת השמירה, לקופאית המרכול, למודד הרחוב, לנהג האוטובוס, למוביל בקבינת המשאית ולתר בעיניים כלות אחר נוסעי מונית; לחנווני הקם לעבודתו עדי ערב ולבעל החנות השכונתית, המשחר בפתחה לתנועת קונים ראשונים.
הבא בסגולותיך האנושיות ברכה לארץ הזאת וליושביה. אחרים, אתה יודע, כבר לא יעשו זאת.
