קבוצה של פלשתינים, אזרחים במדינת-ישראל, התארגנו וזממו לפגע ביהודים, לחטוף חייל או שניים או שלושה ולהעבירם לידי החמאס. מה קרה? מה הפלא? מה יותר הגיוני ממהלך כה מתבקש ואף נתבע במפגיע? נוח לנו לחשוב שרוב הפלשתינים הערבים בישראל הם אזרחים נעימים ונאמנים. כל פקפוק בקביעה הזאת יחייב חשיבה והתייחסות אחרת לגמרי למיליון וחצי אנשים ונשים בתוכנו. זה מפחיד! אז מה עושים? נמלטים מהפחד ומתעלמים.
זו כמובן לא הפעם הראשונה ולא השנייה ולא השלישית. אנחנו חוששים להישיר מבט אל המציאות הטופחת בחוזקה על פרצופינו את האמת המרה הגלויה לעין-כל, מלבד לסומים מבחירה. מדוע שיהיו הפלשתינים הערבים בישראל נאמנים לִמדינה שהם מתנגדים לקיומה כפי שהיא, כלומר לביתו הלאומי של העם היהודי? הם זועקים את התנגדותם בראש חוצות, על כל גבעה עבשה ותחת כל עץ נבול. הם מפרטים אותה במסמכים, במפות, בחומרי לימוד, בהטפות במסגדים, בכינוסים ועצרות-עם, בהרצאות בארץ וברחבי העולם ואנחנו מתעקשים לומר "רוב אזרחי ישראל הערבים, שומרי חוק ונאמנים למדינה". למה? משום שכל ניסיון הפרכה של האימרה הזאת מזרימה לנו מים בין הברכיים מרוב פחד.
לא יהיה מנוס בעתיד הנראה לעין מלהתמודד עם העובדה הקשה לעיכול שאין שום סיבה הגיונית שפלשתינים ערביים בישראל יהיו נאמנים למדינת-ישראל, גם אם רובם אזרחים שומרי חוק בדרך כלל. זה יעמיד אותם באופן רשמי כאזרחים מסוג אחר מאשר אזרחים יהודים. כל הדיבורים על שיוויון והשתלבות בזרועות המדינה – ייסוגו אחור. המדינה תיאלץ לחדור אל אורח חייהם ולפגוע בזכויות הפרט שלהם בלית ברירה אחרת. חזיון התעתועים של "שתי מדינות לשני עמים" התפוגג לו. מדינה דו-לאומית לא תקום בגלל מתנגדיה משני הצדדים, ונידרֵש על-ידי הכאוס שישרור כאן להכריע את הפלשתינים כולם באשר הם.
די לנו אם נדָמה מצב שהיהודים היו חיים במדינת פלשתין, כשסביבה מיליארד יהודים. מי בינינו לא היה מתגייס בפועל או בתמיכה למאבק מזויין נגד המדינה? גם אם היינו זוכים לשיוויון מלא בשלטון, בבית המשפט ובאקדמיה. מי היה שומר אמונים למדינת-פלשתין? כמה תאי טרור היינו מקימים? כמה נשק ותחמושת היינו מטמינים ב"סליקים" ליום פקודה? קשה לנו לחשוב על כך שזה קורה מול עינינו, אבל זו חובה נתבעת! וגם בלתי נמנעת!
