הטור של פריצי

אחד, יואב רובין, נפטר. המודעה משכה את העין. היה משהו צנוע בסיגנון. "חברי מעגל הקבוצות מודעים בצער רב על פטירתו בטרם עת של חברינו ושותפנו, יואב רובין, חבר קהילת בית ישראל". והם המשיכו : "יואב היה חבר יקר ומסור במעגל הקבוצות והקדיש חייו לפעילות חברתית ענפה עם שותפים וחברים רבים". הם מסרו שיושבים שבעה בבית אימו בירושלים, וחתמו בשמות הקבוצות: "מגוון, תמוז, בית ישראל, קמה, מפרש, חורש, בת-גלים, תבו"א, שחר". זה היה מוזר, אז בדקתי. מדובר בקבוצות של צעירים, חלקם בוגרי נח"ל ומושבים, שבחרו לגור יחד בעיר בצורה של שיתוף וקירבה, משהו שבין קיבוץ עירוני קטנטן לקהילת אוונגארד סוציאליסטית, והם מעורבים בחיי הקהילה והסביבה. פה הם 9 חברה, שם הם 30 משפחות, מפוזרים באשדוד ושדרות, בחיפה ותל אביב, והם עדין מאמינים בסולידריות ובחברה לא דורסנית. זה באמת כמו שזה נשמע. משהו סוציאליסטי, משהו חלוצי, משהו יהודי, משהו עברי וציוני טהור. זה עברי ונקי אפילו בבחירת השמות. ובלי פראזות. אני בטוח שיש להם המון בעיות וקשיים ובעיות, כי כל צורת חיים שיתופית מגלמת בתוכה מחירים קשים. אבל אחרי כל הנפקות הנד"לן של הקיבוצים ולאור מעברה הסופי של תנועת העבודה למגדלי אקירוב, טוב היה לגלות שמישהו לקח איתו את הגחלת האמיתית הזו ומחזיק אותה אצלו בלי נאומים מיותרים. ובעיקר קינאתי באמת באנשים צעירים שעל מותם אפשר לומר שבחייהם הם חיו ופעלו עם שותפים וחברים רבים, כאלה שחותמים בשמות עבריים כל כך נדירים ויפים. משהו מעברה של החברה והמדינה שכבר אין לנו נתגלה במקרה, במודעת אבל של צעירים.

שישה דיירים הועמדו לדין בירושלים, בגין אי שיפוץ הבית בו הם גרים ושנדרש בו שיפוץ. השופטת תמר בר-אשר צבן פתחה את הדיון כששאלה את כולם אם קיבלו את ההתראה העירונית. כן, ענו הארבעה. האם כבר שיפצתם? שאלה השופטת. לא, ענו הדיירים, אבל יש לנו הסבר רציני מדוע לא ניתן היה לעשות זאת ונבקש להשמיע אותו ואת העדים שהזמנו. לא מעניין אותי, אמרה השופטת והרשיעה בו ברגע את כולם. טיעונים לעונש בספטמבר. 10 דקות, 6 הרשעות אינסטנט, בלי עדי תביעה, בלי עדי הגנה, בלי הוכחות ובלי סיכומים. בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. מוסד יעיל מאד. פה גם שופטים על דוחות חניה. תבואו לבקר. מה אתם רוצים מביניש? הרי לא אצלה, אלא כאן מתחיל המשפט. כאן, בבית המשפט לעניינים המקומיים ובבית המשפט לתעבורה ובבית משפט השלום, היכן שמרבית האזרחים נתקלים לראשונה בשופטים כמיצגי החוק והצדק. כאן מתנהלים רוב המשפטים בישראל וכאן המערכת נבחנת באמת בעבודתה. וכל השאר, ממחוזי ועד העליון, זו רק הצמרת שצמחה מהגזע הזה שמכיל לעיתים המון כוחניות גסה במסווה של גלימת משפט והרבה מאד זלזול באזרח. לכן מעניין לקרוא את כל המאמרים המלומדים המסבירים פסיקות תקדימיות של ביהמ"ש העליון, כי בבתי המשפט של מטה אין מה לקרוא ואין תקדימים. שם דבקים עדין במסורת המשפט המקורית, מימי הסולטן.

למפלגת העבודה יש למעשה 2 סיעות בכנסת. האחת היא סיעת ברק, המונה 5 שרים, 2 סגני שרים וח"כ אחד. הסיעה השניה היא חמשת המורדים, ח"כים בלבד. אין ספק שסיעת ברק עשתה עיסקה טובה. כל אחד מחבריה קיבל משרה בממשלה, חוץ מדניאל בן סימון שעוד לא הספיק להיות ח"כ וכבר הספיק להיות רכיכה. הבעיה היא שחמשת המורדים עשויים מחומר שממנו לא בונים מנהיגים. 5 ח"כים זה יותר משליש הסיעה הנדרש בתקנון בכדי לפרוש ולקבל בכנסת הכרה כסיעה עצמאית, וארבע השנים הקרובות של שלטון נתניהו מבטיחות להם אפשרות לעבוד יפה כאופוזיציה ולהשיג תוצאות מצויינות בבחירות הבאות. פרישתם היום תבטיח להם גם מימון מפלגות אוטומטי עם הרבה מזומנים, שעה שברק ואנשיו ישארו עם מעט כסף אבל עם כל חובות המפלגה (ויש לה, ברוך השם, חובות בהרבה מאד עשרות מליונים). אלא מה? המורדים משקשקים. הם מפחדים מהצל של עצמם. אמור מעתה יש לעבודה 2 קבוצות בסיעה: קבוצת הכדאיניקים העלובים וקבוצת השפנים הרועדים, ושתיהן הולכות לשעמם אותנו עד מוות בשטויות שלהן.

רק בתל אביב יודעים לעשות זאת: מביאים מצלמות ופרוז'קטורים רבי עוצמה כדי לשדר לכולם איך מכבים אורות.

ניצב יוחנן דנינו שלח 2 פלוגות של משמר הגבול לאשדוד בעקבות זריקת רימון רסס על ביתו של ראש העיר. ראש העיר פגש את הרימון שלושה ימים אחרי שרימון רסס אחר נזרק על ביתו של ראש הקואליציה בעירייה ויומים אחרי שרימון דמה הונח עבור מנכ"ל העיר. אכבר עיר אשדוד. מלאה באקשן. לפני המון שנים הסתובב ברחובות ירושלים זקן נירגן וצעקני שאמר שאם לא נצא מהשטחים אז האלימות שנפתח שם תאחז ותיכנס גם בנו. אני לא זוכר מהו המרחק בין אשדוד לעזה , אבל אני תמה אם פלוגות משמר הגבול מקבלות את אשדוד כשטח תרגול לפני כניסתן לעזה, או שהן קיבלו את עזה כאימון הישרדות לפני כניסתן לסימטאות אשדוד.