בדרכי לעבודה שמעתי אתמול את בכיר הכתבים הכלכליים, סבר פלוצקר, מסביר את אשמת פקידי האוצר המנצלים את חולשת הממשלות המתחלפות באופן תדיר. הציבור נמצא תחת שטיפת מוח, כאשר לפחות פעם בשעה מסביר איזה כתב כלכלי ברדיו או בטלוויזיה כיצד פקידי האוצר מתעללים בעניים/בנכים/בזקנים/בנשים/... דמוניזציה מוטרפת כנגד "נערי האוצר".
פקיד הוא פקיד הוא פקיד, גם אם הוא בכיר במשרד האוצר. לכל הנעשה במשרד האוצר יש רק אחראי אחד - שר האוצר. אם הפקידים אינם מבצעים את הוראותיו, שיפטר אותם. אם אינו יכול להשתלט עליהם, שיתפטר הוא.
לב העניין הוא חוק ההסדרים. חוק, כמדומני נחקק בכנסת, אך נראה כי כתבי הכלכלה שכחו את שיעורי האזרחות. האחראים לחוק, כל חוק, הם חברי הכנסת, הם ורק הם. לא מעניין אותי אם הצעת האוצר הנה בת מאתיים או אלפיים דפים, ומוגשת לכאורה רק שבוע לפני ההצבעה, כי תמיד אפשר לומר לא. לא כך, לא בבהילות. אחרי הפעם הראשונה שהכנסת תחזיר את הצעת חוק ההסדרים לאוצר עם אמירה מפורשת "לא עוד" הריטואל הזה ייפסק.
תואיל הכנסת ותחוקק תיקון לחוק התקציב, בנושא חוק ההסדרים, שיאמר כך: חוק ההסדרים יעסוק רק בנושאים כספיים הנוגעים לתקציב השנה הקרובה. כל סעיף יפרט את המשמעויות הכספיות, את הנימוקים, ואת תהליכי התיקון שימנעו את הבעיה בעתיד. סעיף שהופיע בשנה מסוימת, לא יופיע יותר בעתיד. שיתקנו את הבעיה ולא יטליאו טלאים.
הכתבים הכלכליים אשמים בהטעיית הציבור ובהטיית השיח הציבורי. המלחמה הפופוליסטית נגד פקידי האוצר רק מחמירה את הבעיה ונותנת פתח התחמקות לאחראים האמיתיים. כל חבר כנסת שירים ידו בעד חוק ההסדרים אחראי לכל הכתוב בו, ועליו להיות מושתק מהתבטאות כנגד החוק. חבר כנסת שיצביע בעד חוק ההסדרים ואחר ידבר כנגדו דינו אחד - להירדף תקשורתית. את ההסברים להצעת חוק ההסדרים יש לדרוש משר האוצר ורק ממנו.
אז כלבי השמירה של הדמוקרטיה, כתבים כלכליים, עשו את תפקידכם כהלכה, עיזבו את הש"ג ודירשו אחריות מנבחרי הציבור. עשו את המלחמה הנכונה, לא את הקלה.
