ל"ג בעומר אינו רק חגם של הילדים, מדליקי המדורות. הוא גם, רחמנא לצלן, חגם של אלה הלוקים בפירומניה - משוגעי ההצתות. אלה הסובלים מ"תסמונת אש" והנוהגים להבעיר אותה בכל ימות השנה ולבוא בדרך זו להנאתם ולסיפוקם הנפשי.
"אשרי הגפרור" היא סיסמתם הקבועה של אנשי "אש התמיד" - אלה שאין להם רגע אחד של שקט ללא להבות. נשקם האישי הוא קופסת-גפרורים, שלעולם לא יזוזו בלעדיה.
באורח שיגרתי הם נוהגים להשליך, הרחק מעין רואה, בדלי-סיגריות, או סתם גפרור בשדה-קוצים, ומי שלא ראה את שמחתם למראה השדה הבוער - לא ראה שמחה מימיו.
שלב מתקדם יותר של התסמונת הזו הוא הצתת מכוניות. מעת לעת מתפרסמת ידיעה על איזשהו מצית סידרתי, שהתמחה בהצתת כלי-רכב, הניצבים בחזיתות-בתים. בחקירה מאומצת עולה כי המדובר איננו בחיסול-חשבונות של העולם התחתון, אלא במישהו הסובל מפירומניה. זכורים מקרים שבהם נהג מצית כזה להבעיר מכוניות מתוצרת גרמנית דווקא. בשלב ראשון של חקירה כבר התברר שמדובר בפירומן מן השורה, שפעל מתוך דחף שאינו ניתן לכיבוש, אבל שניסה לטשטש את זהותו, תוך יצירת רושם שהוא אכן שונא תוצרת גרמנית.
האויב: מכבי האש
בשלב מתקדם עוד יותר של הפירומניה מציתים "חולי האש", לא אחת, גם בתי-עסק בשעות החשיכה. גם כאן מתברר שהעילה למעשה אינה בחיסול-חשבונות מאפיונרי, אלא בפירומניה לשמה.
הסולידים יותר שבין הפירומנים מסתפקים בהבערת אח בביתם ומרכזים את חייהם סביב האש הבוערת בו לאיטה. ויש ביניהם גם כאלה הנושאים, דרך קבע, לפידים בוערים ברחובות ומפיקים מהם הנאה גלויה. סיסמתם, "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש" - לא רק בשמונת ימי החנוכה, אלא במרוצת כל השנה.
וישנם גם "בולעי האש" - כביכול קוסמים לעת מצוא, שאינם אלא פירומנים מוסווים. אלה נוהגים לעמוד בקרן-רחוב ולהריק לפיהם, מול קהל-סקרנים, כוסית של נפט מבקבוק הניצב לידם, להצית גפרור וליצור אשליה כאילו הם אכן "בולעים אש". בדרך כלל זו גם פרנסתם לעת מצוא, כאשר קהל המשולהבים החוזה בהם, מרוקן את מעותיו אל קופסת הנדבה הניצבת לצידם.
לפירומנים משמש, אפוא, ל"ג בעומר עוד יום במסכת "אש התמיד" של כל ימות השנה. המדורה, שהיא האטרקציה השנתית של ל"ג בעומר, היא בשבילם שבלונה, ויש להם רק אויב קבוע אחד העלול להשבית את שמחתם הגדולה: מכבי האש!
