עוד לפני שהיא תיגמר, אני יכול להבטיח דבר אחד שברור כבר מעכשיו: ועדת החקירה הממלכתית לטיפול בעקורי גוש קטיף, לא תניב שום תוצאות מעניינות. לא ייצאו ממנה אמירות גדולות, אלא רק פוליטיקה קטנה והמון ביורוקרטיה של פקידים עייפים. לא יצאו משם החלטות הרות גורל אלא רק אמירות ברורות מראש. כי ככה זה במדינת ישראל: מקימים ועדה כדי להיפטר מאחריות.
זה מה שקרה אחרי מלחמת לבנון השנייה. כמה תקוות תלו כולם בוועדה שאמורה הייתה לגרום למקבלי ההחלטות להסיק מסקנות ברורות וללכת הביתה. כמה רצו כולם לשמוע את השופט וינוגרד כבר מודיע בקול גדול שאולמרט, חלוץ ופרץ כשלו. אבל זה לא קרה. השמיעו שם קול ענות חלושה ונתנו שם דפים עמוסים באותיות, מילים ומשפטים שלא אומרים כלום.
ואז הכל חזר לשגרה. איש איש אל תפקידו. אולמרט אל הממשלה והמפקדים אל המוצבים. אף אחד לא שאל איך אחרי כל כך הרבה חודשים של ביקורת נוקבת מכל גווני החברה הישראלית, הם עדיין בתפקידם? איש לא העז אז להרים את קולו ולומר בקול ברור שהוועדה הזאת כשלה. רק צחקו כולם על וינוגרד ועל הגראד. כי אם אין חוק יש צחוק.
עכשיו מתכנסת לה ועדה חדשה כמו כל דבר במדינת ישראל. הפעם עוסקת ועדת החקירה במפוני גוש קטיף. היא אומרת מסר ברור מן ההתחלה: רע להם, ועכשיו אנחנו צריכים לתת להם פתרון. אותו סלוגן ואותה הבטחה "יש פתרון לכל מתיישב", עולה שוב אל הכותרות. הפעם תחת תמיהה ולא כקביעה.
אז מה אנחנו רוצים בעצם מאותה ועדה? שתיתן למסכנים הללו טיפול רגעי? משכך כאבים? משהו בסגנון הישראלי המוכר של זבנג וגמרנו? או שאולי אנו מבקשים התבוננות מעט יותר עמוקה על כאבם של המפונים, כמשל לחיים במדינה? שלפני כל תהליך ולפני כל מעשה שיהיה במחשבה תחילה. שפעם אחת נעצור כולנו ונחשוב, ללא קשר לדעות של כל אחד ואחד מאיתנו, למה תמיד הכל נעשה מהר, העיקר שייגמר?
מצוקתם של העקורים צריכה להדאיג כל אחד ואחת מאיתנו. הממשלה הבטיחה לאזרחים שומרי חוק משהו והיא לא קיימה. דבר בסיסי ומוסרי. אי-אפשר סתם להגיד למישהו שילך מהבית ומהסביבה שלו בלי לדעת לאן הוא הולך, ואת זה עשתה המדינה.
כזאת צריכה להיות הציפייה ואף הדרישה מאותה ועדה. לא לצפות שיאמרו "טוב אנחנו מתנצלים" ואז להרים את הכיסאות וללכת. לא לשמוח על התייחסות מהירה וחפוזה אל המצב המורכב, אלא דרישה פשוטה שאומרת בואו תראו למה גורמת הבהלה. ראו מאין באנו, מחיים יפים, לאן הוליכו אותנו, אל קארווילות רעועות ואל חורבן פיזי ונפשי, והנה עתידים אתם לתת דין וחשבון, דוח.
וכשתיגמר הוועדה יוותר לכולנו רק לקוות שהלקח נלמד. שלפני תהליך קטן או גדול צריך לעצור רגע ולחשוב כיצד הוא ייגמר. שבמקום לפזר הבטחות באוויר וסיסמאות שאין כל קשר בינן לבין המציאות שבשטח, ובמקום ועדה בכל שני וחמישי - תקום לה מציאות אחרת, טובה יותר.
