בחודשים האחרונים הוריד בנק ישראל את שיעור הריבית שהוא גובה מהבנקים המסחריים בצורה דרסטית, אך הריבית עבורנו, משקי הבית לא השתנתה כלל. המשמעות היא שהמשק קופא על שמריו ובעתות של מיתון עולמי, כל יום בו ממשיך מחנק האשראי במשק הוא אסון.
אף לא בנק אחד פעל, כפי שאמורה לפעול חברה הנמצאת בתנאי תחרות, ואין להתפלא על כך, הבנקים מהווים אוליגופול ולא אתפלא אם בעתיד יתגלו ראיות גם לקרטל. בנק ישראל שאינו יכול לאלץ את הבנקים להוריד ריביות נתלה לדעתי בפרשת דנקנר על-מנת לאותת לבנקים כי לא יסכים לקבל את התנהגותם לאורך זמן.
סטנלי פישר נכנס פה לקרב עם האוליגרכיה המקומית, קרב שרבים יצאו ממנו מובסים (האחרון שבהם, ארקדי גאידמק יכול אולי לתת לו כמה טיפים). אך פישר אינו חייב להפסיד, הוא יכול אפילו לנצח בגדול. לשם כך הוא זקוק לעזרתם של שניים: נתניהו ושטייניץ. שני אלה שולטים מתוקף תפקידם בבנק לאומי, אשר עדיין לא הופרט ובמצב הפיננסי הנוכחי לא נראה שיופרט בקרוב.
אמנם מאז שנרכש הבנק על-ידי הממשלה, בזמן משבר המניות של שנות השמונים, נהוג כי הממשלה אינה מתערבת בניהול הבנק אך זמנים קשים דורשים צעדים קשים. הממשלה יכולה לשבור את חומת הריבית של הבנקים על-ידי כך שתיתן לציבור הלוואות בריבית נמוכה יותר באמצעות הבנק שבשליטתה. יש בזה גם הגיון כלכלי רב, הבנק, כמו כל פירמה, מחויב להגדיל את רווחי בעלי המניות שלו ומכיוון שכולנו בעלי המניות שלו ואין דבר שיגדיל את רווחתנו יותר מהפסקת מחנק האשראי במשק הרי שזו צריכה להיות מדיניותו!!!
מרגע שבנק לאומי יוריד את הריבית ללקוחותיו יאלצו גם הבנקים האחרים ללכת בעקבותיו ואם יסרבו לעשות זאת יאלצו לראות את לקוחותיהם עוברים בהמוניהם לבנק של המדינה.
