יש מצוות וכללי התנהגות הולמת, שבהם לא ראוי ללכת בדרך האמצעית אלא כל המרבה הרי זה משובח.
לדוגמא, סיפורי יציאת מצרים בליל הסדר - כל המרבה בהם הרי זה משובח. דוגמא נוספת - ההתרחקות מהכעס.
כלל זה לא חל על כל המצוות; הוא אינו חל על מידת הצדקה.
לדוגמא, בפרשיית "המשיח התימני" (התחזות אחד מהעם בתימן למשיח במאה ה-12), קבע הרמב"ם באגרת תימן [המכונה גם: פתח תקוה] כי אחד מהסימנים המעידים על כך שאותו אדם הטוען למשיחיות אינו משיח הוא - ציוויו לתת צדקה מופרזת, בכל הממון, דבר שלפי הרמב"ם הוא מנוגד לתורת משה.
הרמב"ם מסתמך בכך על פסוק כ"ח בפרק כ"ז בספר ויקרא, סוף פרשת בחוקותיי, שם כתוב:
"אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכול אשר לו, מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו, לא יימכר ולא ייגאל, כל חרם קודש קודשים הוא לה'".
וכך הרמב"ם מפרש באיגרת תימן:
"עם הארץ שציווה לפזר כל אדם, כל ממונו ושיתנדבו לעניים.
וכל השומעים לו - הם טיפשים.
והוא - חוטא, שעושה הפך התורה.
הואיל ואין ראוי לתורתנו לעשות צדקה מכל ממונו, אלא מקצתו, שכן כתוב (ויקרא כ"ז כ"ח): 'אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו', ואמרו מקבלי השמועה: 'מכל אשר לו' ולא 'כל אשר לו', ושמו לנדבה גבול, והוא: החומש.
אמרו: "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש". ואין ספק ששכלו ולבו שנשאוהו לומר שהוא משיח - הוא אשר נשאו לצוות בני אדם לצאת מכל קניינם להתנדבו לעניים. ונעשו הם עניים - והעניים עשירים, וחיבו עמצם מן הדין להחזיר להם ממונם. ויהי הממון על הדרך הזה בין העניים והעשירים חוזר חלילה - וזו סכלות מבוארת".
אנשי השמועה - הם חז"ל, ולפי האמור לעיל - הגבול לצדקה הוא חומש, כלומר, חמישית (20%), ולא מעבר לכך.
הרמב"ם באגרתו מלגלג על ההוראה לתת צדקה לעניים מעל החומש עד כדי כל הממון, כפי שציווה אותו מתחזה למשיח מתימן, ומביאה לידי אבסורד וחוסר תוחלת.
כלל זה מוצא את ביטויו גם בפירוש הרלב"ג לתורה, פרשת בחוקותיי, המפרש את הפסוק המצוטט כך:
"ואמרה התורה מכל אשר, להעיר שאין ראוי לאדם שיחרים כל אשר לו, ויצטרך אחר זה לבריות. ולזאת הסיבה אמרה "מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו". להורות שאין ראוי שיחרים כי אם קצת קניינו. ולזאת הסיבה בעינה התקינו רז"ל בעניין הצדקה שהמבזבז אל יבזבז יותר מהחומש".
כללו של דבר, הצדקה צריכה להיות מידתית, והמידה היא - חומש.
