בארץ ישראל קם פעם העם היהודי ואחת מן התקנות הראשונות שתיקן היא שהוא עם מזן חדש, נבדל ברוחו ובאונו מן הזן שהצמיחו אלפיים שנות גלות מנוונת, עם היודע ליטול את גורלו בידו, שלא יכרע ולא ישתחווה לא לפריצים ולא לשועים, עם שיעמוד על נפשו ולא יתחנן עליה תחינה של קינות ונהי. מיד מלאה הארץ דברים ברורים וגאים על היהודי הגלותי שהיה ואיננו עוד ועד לעצם היום הזה, ימי זקופי הקומה וזקופי הר חומה וזקופי כל מהומה ומהומה, מתקיימת החלוקה בין יהודי גלותי נרפה ומעורר חמלה אם לא יותר מזה, ויהודי איתן, המעורר יראת כבוד ודרך ארץ אפילו בעיניו הוא.
הנה יוצא ראש הממשלה שלנו למפגש המדיני הראשון עם נשיא ארצות הברית. זקופי הקומה שלנו כבר ממלאים את טורי העיתונים ואת ראיונות המדיה האלקטרוניות באזהרה לאובמה הפריץ כי ביבי עומד בראש מדינה יהודית היודע טוב מכל ראש מדינה אחרת מה טוב ליהודים ומה חלילה לא. אל יצפה על כן ולו לרגע, כי ביבי יאמר לו הן על גזירת שתי מדינות או על עלילת אי חוקיות ההתנחלויות ואל יעלה על דעתו להזכיר לאורחו הבטחת קודמיו לפרק היאחזויות בלתי מורשות בלשון עם הספר. ראש הממשלה שיפגוש איננו גלותי.
ביבי אינטליגנטי דיו להבין כי זקופי הקומה מדברים אל אובמה אך מתכוונים אליו. הוא נתבע לא להגיר אף לא נטף של זיעה בעומדו כשלוחה של מדינת היהודי החדש מול האימפרטור שידרוש, איך לא, מה שדרשו כל ראשי האומות שקמו עלינו לכלותנו. כנגד זקופי הקומה האלה ממהרים זקופי הקומה האוניברסאלית להעלות על הבמה מין אובמה משלהם, ואוזרים את מותניו בחגורות ניפוץ כל אשליות ישראל, ומלבישים אותו במו ידיהם הם שריון אטום שהמשוננים בחיצי הדרישות הקיומיות של ישראל לא יחדרו אותו והם מזהירים את ביבי לא לנסוע לוושינגטון אם הוא מתכוון לקיים שם דו שיח בין ראש מדינה לראש מדינה בלי להבין כי מיהו בכלל בעולם הריאלי שרק ישראלי זקוף קומה יודע עד כמה אין לישראלי כל השפעה עליו.
היהודים הגלותיים מסוף מערב ועד לסוף מזרח לא כך שמרו על שיעור הקומה היהודית. לא רבי למה יצחקי ולא רבנו משה בן נחמן, לא סעדיה גאון הבבלי ולא המהר'ם האשכנזי, לא המורמים מעם ולא יהודי הכרכים והכפרים, לא הלמדנים המופלגים ולא חולמי מציון חוזי השיבה לארץ ולא הסופרים ולא המשוררים ולא בעלי המלאכה וסוחרי הסידקית. הם ידעו את סוד הכוח שבהכרה במגבלות הכוח ולא חילקו את העולם בין מוכי ההלם לבין ההולמים המכים. הם עמדו בלחץ, בגלויות הנאורות ובגלויות שהיו נאורות קצת. הם לא התחזו לנשרים ולא נתפזרו בלהקות מנוסה כחוגלות מבוהלות. הם היו בוודאי גלותיים פחות מן הצברים שהכלימו אותם כגלותיים. אין גלותי יותר מן הצבר היהיר, זה המזדקף על כל חומה וזה הפורץ אותה מהתאהבותו העיוורת בפיתויי האוניברסליזם המתוק מדבש.
בוושינגטון מחכה נשיא שנבחר על-ידי העם האמריקני לשרת את האינטרס האמריקני, כדי לפתוח בשיג ושיח עם ראש ממשלת ישראל על האיך ועל המתי שמקרבים בהם את האינטרסים של ישראל כמות שהיא לאינטרסים של ארצות הברית כמות שהיא. שני האישים ידברו ושני האישים יאזינו. שני האישים יגנו על עמדות החשובות בעיניהם כחיוניות לטובתם ושני האישים יבחנו עד כמה הם יכולים לבא איש לקראת רעהו בלי לסכן את מעמדם ואת מטרות מדיניותם.
בוושינגטון ידע אובמה בדיוק כי הוא נשיא של מדינה, שאחריותה היא גלובלית וידע ביבי בדיוק כי הוא ראש ממשלה קטנה קצת יותר, שאינה יכולה להתקיים בלי לקחת בחשבון כי היא אינה השחקן היחיד בזירה וגם לא הגדול מכל השחקנים. השרידות הישראלית תלויה בהכרה מושכלת במציאות הכוחנית בעולם ובשבועה לא לשעבד את הקיום הלאומי גם לא לכוח הגדול מכל כוחות תבל ומלואה. כך נתקיימו גלויות ישראל כל הימים. לא הייתה להם ארץ, אבל הם לא היו גלותיים. אין סיבה שעכשיו שיש לנו ארץ נהיה גלותיים, נזקוף חומה במקום שאי-אפשר ונבקיע אותה במקום שאסור, נחלק את העולם בין כולו נגדנו אבל אנחנו מי כמונו ונוכל לכולו, לבין כולנו מלכתחילה עולם אחד ונכבוש אותו בהיעלמותנו מתוכו. התפיסה הישראלית הגלותית האחת היא הבל,השנייה היא רעות רוח. האחת מסווה את גלותיותה בזקיפות קומה מדוקלמת, השנייה מתפרקת ממנה בהזיה מבויימת. היינו הך!
בסך-הכל, וזה לא מעט, יוצא ראש ממשלה שנבחר על פלטפורמה פוליטית ימנית למפגש ראשון עם ראש מעצמה ידידותית שנבחר על פלטפורמה פוליטית של שינוי. שניהם ישילו בהכרח את הטוגה של הקנדידטים וילבשו אצטלות של מנהיגי מדינות רבוניות. תהיה שם דרמה, תמיד יש, אבל לא מערכה אחת, בה יש גם רובה והוא גם עשן, אלא ראשיתה של דרמה מדינית בת מערכות הרבה שתוכרע לא על-ידי אקדח ולא על-ידי רקה. אורך רוח. זה סודה של ריבונות.
