"לא תעשו לכם אלילים ופסל, ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם, להשתחוות עליה כי אני ה' אלוהיכם".
עינינו הרואות כי אלילים ופסל להשתחוות להם כמנהג הגויים, נדונים בפסוק בכפיפה אחת עם מצבה ואבן משכית.
אין זו הפעם היחידה בה מתרה המקרא שלא לבנות מצבה, ראה גם דברים ט"ז כ"ב:
"ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוהיך".
הרמב"ם מתייחס לפסוקים אלו, ומרחיב [משנה תורה, ספר המדע, הלכות עבודת כוכבים וחוקות עובדיה, פרק שישי, ו' ואילך]:
"מצבה שאסרה תורה, היא: בניין שהכול מתקבצים אצלה, ואפילו לעבוד את ה', שכן היה דרך עובדי כוכבים, שנאמר: ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוהיך (דברים ט"ז כ"ב). וכל המקים מצבה - לוקה. וכן אבן משכית האמורה בתורה, אף על-פי שהוא משתחווה עליה לשם - לוקה, שנאמר: ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה (ויקרא כ"ו א)".
ובמקום אחר [משנה תורה - ספר שופטים, הלכות אבל, פרק רביעי (ד)] מבאר הרמב"ם את סדר הקבורה היהודית - להבדיל מעמים אחרים:
"וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו. ויש להם לקבור בארון של עץ. והמלוין אותו אומרין לו: לך בשלום, שנאמר: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית ט"ו ט"ו). ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר. והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זיכרונם, ולא ייפנה אדם לבקר הקברות".
[כאן נפש = מצבה, לפי מורה הנבוכים לרמב"ם ולפי מילוני אבן-שושן].
דיני הקבורה היהודית קשורים לאיסור מצבה, והמקור לקשר שבין אדם לאדמה ותו לא - הוא בבראשית פרק ג' פסוק י"ט ובקהלת פרק ג' פסוק כ'.
בניגוד לגישה ההומניסטית מזה, והאלילית-נוצרית מזה, ביהדות מקור האמונה היא אפסות האדם והקשר שלו עם האדמה. ולאור זאת קובע הרמב"ם כי אין להאליל צדיקים אלא רק להתבשם בחכמתם הכתובה ["דבריהם הם זיכרונם"], וזה מתחבר לכלל שמי שלומד תורה רק לעצמו - כאילו לא למד כלל.
דברי הרמב"ם בעניין זה נכללים גם בספר החינוך, תחת מצווה לא תעשה ["שלא נשתחווה על אבן משכית אפילו לשם"], ופרק מצווה זו מסתיים שם בפסוק:
"ועובר על זה והשתחווה על האבנים בפישוט ידים ורגלים לוקה, ושומר מצוה אשריו".
אלא שדברי הרמב"ם יותר חדים מהאמור בספר החינוך ובפירושים רבים לפסוק; מול הנוהג שפשט בעם הוא קובע - "לא יפנה אדם לבקר הקברות", כאשר הכוונה היא לקברי צדיקים.
