|
עו"ד מיומן וסביר - אינו חף מטעויות
|
|
|
השופט פרידמן מסייג אומנם את דבריו, ואומר בלשון חד-משמעית, כי עורך דין "מיומן וסביר", אין פירושו שעל עורך הדין להיות חף מטעויות; לשיטתו, כמו בכל מקרה אחר בעוולת הרשלנות - עוה"ד הסביר אינו עוה"ד המושלם; ואכן, עורכי דין שונים נבדלים בכישוריהם, ולא כל טעות בשיקול דעת עולה כדי התרשלות. מאידך-גיסא: יש מיני טעויות שתעלינה כדי התרשלות והפרת חובת הזהירות בה חב עורך הדין כלפי לקוחו. טעויות מסוג זה, אם גרמו נזק ללקוח, תחייבנה עוה"ד בפיצוי בגין הנזק שנגרם.
הקביעה כי במקרנו הפר עורך הדין את החוזה שנכרת עם לקוחו, נובעת, כך לטענת בית המשפט, מעצם החוזה שנכרת ביניהם תחילה. כאשר נוטל על עצמו עו"ד לייצג לקוח בעניין מסוים, ממילא כלול בהסכם ההתקשרות (בין אם נכרת בעל-פה ובין בכתב), תנאי מכללא לפיו עוה"ד בעצם הסכמתו ליטול הייצוג, מתחייב כלפי הלקוח שהנו בעל ידע ומיומנות מספקים באותם עניינים לשמם ניטל הייצוג, וישקיע הזמן והמאמץ הסבירים לשם מתן ייצוג נאות.
אם כן, מהי רמת המקצועיות שדורש בית המשפט מציבור עורכי הדין? ובכן, ככלל, מה שנדרש הוא מידת שליטה בדין והפרקטיקה ברלוונטיים (לעתים מתחומים שונים) שתמנע כשלים בסיסיים, ותאפשר ביצוע במועד של פעולות חיוניות נדרשות.
כעולה מספק הדין, סוג מסוים של טעויות בהן עשוי עו"ד לחטוא אינו נוגע דווקא לטעויות משפטיות, ייעוץ לקוי או אי-בקיאות בחומר שגרמו נזק; אלא להתנהלות "מנהלית" שגויה והתעלמות מסדרי דין. הכוונה היא, לאי-עמידה במועדים קצובים בין בדין ובין בהחלטות ביהמ"ש, או אי-התייצבות לדיונים. כאשר אין מדובר על טעות בודדה ונדירה, רשלנית או לא, אלא על תופעה חוזרת במשרד, נגרם הדבר לרוב כתוצאה של עומס יתר או של התנהלות לא זהירה בכל הקשור ברישום ומעקב של מועדי דיון, ושל מועדים קצובים לביצוע פעולות.
ואולם, "עומס" כידוע, או אי-קיום מעקב ובקרה נאותים אחרי מועדי דיונים ותאריכי יעד לביצוע, אינם יכולים להוות אמתלה ביחסים כלפי הלקוח, משעה שגרמו לכשל, וזה בתורו הסב נזק. לשיטתו של בית המשפט, מבחינת הלקוח, ניתן לקבוע כי כפי שעו"ד הנוטל ייצוג מתחייב מכללא לרמת מיומנות ומאומנות נאותה, כך מתחייב הוא מכללא שמשרדו ערוך לספק הייצוג אף במה שכרוך בפן של עמידה בלוחות זמנים, קיום סדרי הדין והתייצבות במועד לדיונים. אלה גם אלה, כלולים בייצוג הנאות ומשלימים זה את זה.
עובדותיו של פסק הדין בענייננו, אינן כנטע זר בנוף המשפט הישראלי. לרקע הצפת שוק עריכת הדין באלפי מתלמדים חדשים מדי שנה, יש הטוענים כי רמת השירותים המשפטיים בישראל נמצאת מזה כמה שנים בירידה תלולה. גם אם טענה זו נכונה, וגם אם לאו, הרי שבלשכת עורכי הדין כבר החלו מקבלים החלטות אשר עשויות, כך לגישתם, לצמצם את מאגר עורכי הדין, או למצער, להטיל "חסמי איכות" טובים יותר, לסינון "המתאימים למקצוע".
גם אם כך, וגם אם אחרת, הרי ששאלת הרשלנות המקצועית של עורך הדין - עודנה תישאר. בין כל ההלכות שניתנו בעניין, יפים הדברים שסוכמו בע"א 37/86 ואח' משה לוי נ' שרמן ואח', אשר אף צוטטו בהרחבה בפסק הדין שבענייננו.
וכך נכתב:
"הבסיס העיקרי לחבותו של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טירחה המשולם לו. יש שהסכם זה מועלה על הכתב, ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל-פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן, כי לעורך הדין, המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו.
"עורך דין, העושה מלאכתו למען לקוחו, נדרש לרמה מסוימת בכל הקשור לידיעת החוק. בהקשר זה אמרנו: "אין לצפות שעורך-דין יידע את תכנם של כל חוקי המדינה, אבל יש חוקים שימושיים שהוא חייב לדעתם, בייחוד אותם החוקים הנוגעים לעניין שהוא מסכים לטפל בו עבור לקוח".
"על עורך הדין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי המשפט ולנהל את הדיונים שם כראוי. כך, למשל, יחויב עורך-דין ברשלנות, אם בשל רשלנותו לא הופיע עד מרכזי בפרשת התביעה ובשל כך הפסיד הלקוח במשפט ...או אם ייעץ ללקוח לגשת לערעור, בעוד אשר כל עו"ד סביר היה קובע כי במקרה זה אין סיכוי להצלחה".
|
