מה שביבי צריך להפגין ולהקרין בימים אלה, מול אובמה והעולם, זה "מנהיגות". עמידה איתנה ואמונה בכוחו ובכוח עם ישראל, לעמוד במשברים כדי לשמור על המדינה. אם יעשה כן, גם יעריכו אותו, יכבדו אותו, ויתייחסו אליו יותר ברצינות.
פגישת ביבי-אובמה
האם באמת המפגש בין ביבי לאובמה הוא קריטי למדינת ישראל? רק בחלקו. אובמה כנשיא חדש ומפתיע, שהבטיח לעמו שינוי, ולעולם רעיונות וכיוונים שונים, רוצה להתחיל לממש את הבטחותיו (שמחלקן הוא כבר נסוג). בין הרעיונות האלה - הסדר במזרח התיכון, שלטענת ארה"ב ומזכירת המדינה הילארי קלינטון, יביאו גם לרגיעה במזרח התיכון ולהסרת איום הגרעין האירני מישראל. בשלב ב', לטענת ארה"ב, יוכנסו סוריה ולבנון למעגל ההסדרים ושלום אזורי ישרור באזור
לפחות 40 שנה. לקונספציה זו אפשר לצרף גם את חלומו וחזונו של הנשיא פרס, על מזרח תיכון חדש.
ובכן, רבותי, אובמה, כמו הנשיאים לפניו, לא מכירים את המנטאליות הערבית, לא מכירים את המזרח והם הוזים וחולמים בשפה אחרת ובספירות פוליטיות אחרות.
זה התחיל בנשיא קרטר, שרצה להביא דמוקרטיה, שוויון וחופש לאירן. מהלך שהביא להדחת השאה הפרסי, שהיה פרו-מערבי, ידיד המערב וישראל והביא לעליית החומיניזם, שתוצרתו אחמדינג'אד ותורת הגזע החדשה האיסלאמית שהיא חיקוי לתורת הגזע של היטלר, עם אמצעים של כורים גרעיניים וטילים ארוכי טווח, לביצוע ולהשגת מטרותיו נגד הציונות וישראל.
הנשיאים קלינטון ובוש - על אף היותם ידידי ישראל אמיתיים, לא הצליחו לקדם את ההידברות עם הפלשתינים - מעבר לעצם ההידברות.
גם בוש האב ובוש הבן לרבות קלינטון, לא הבינו את הערבים והמזרח, את המנטאליות, את החשיבה, את הדת, ולא צפו די את עליית האיסלאם הקיצוני. התוצאה - כישלונות או לחילופין הישגים קלושים, בעירק, באפגניסן, בהתמודדות עם הטאליבן ובעיקר עם אוסמה בן-לאדן והטרור של אל-קאעידה.
כלומר: ארה"ב יש לה רצון טוב לעשות סדר במזרח התיכון, אבל אין לה את ההבנה והכלים לבצע זאת. טכנית היא יכולה, אך מעשית, בשל שיקולים פוליטיים שונים, היא נמנעת ותימנע מלהשתמש בהם.
אובמה כנשיא חדש - עם כל ההכנות והרצון הטוב, עד שילמד ויוציא מסקנות מהמצב במזרח התיכון, יעברו 4 שנים ואז בקדנציה השנייה (אם תהיה כזו) - ינסה להתקדם.
מצד שני ביבי - עם הניסיון שרכש בקדנציה הראשונה, עם הידע והמטען של היסטוריה ובקיאותו בנושא הטרור המקומי והעולמי, יכול וצריך להעמיד את אובמה במקום.
אל לו לביבי - להיבהל או להיכנע - לאובמה, עליו לעמוד איתן, חזק ולהציג לפניו את האלטרנטיבה הישראלית.
האלטרנטיבה של ביבי - למזרח התיכון - צריכה להיות הדרישה התקיפה - אירן - תחילה.
השקט והאפשרות להסדר במזרח התיכון, יכול לבוא לאחר פתרון בעיית הגרעין האירני. ורק כאשר ימוטטו את ציר הרשע, אירן-סוריה-לבנון וינתקו אותם מהגיבוי של צפון קוריאה ובמידה רבה גם מרוסיה של פוטין, ניתן יהיה להתקדם בציר ישראל-הפלשתינים.
אפשר לעשות גם מהלכים במקביל כדי להרגיע ולרצות את אובמה ואת הילארי קלינטון, אבל לא על-ידי אנאפוליס, אלא על-ידי תוכנית מפת הדרכים - שגם היא תוצר של ארה"ב.
בנושא זה צודק טכנית שר החוץ ליברמן. אנאפוליס - לא אושרה על-ידי ממשלת ישראל והכנסת מאחר שאנאפוליס הייתה רצון טוב ומחווה שלא נשאו פרי. עובדה, שרת החוץ ציפי לבני - בממשלת קדימה, דנה ודנה עם הפלשתינים ולמרות הצהרת אולמרט ולבני, שהנה הנה ההסכם נסגר, עם תנאים משופרים לאבו-מאזן, אולי יותר מאשר אהוד ברק כראש ממשלה הבטיח ליאסר עראפת, לא יצא מכך כלום.
תוכנית מפת הדרכים דורשת מהפלשתינים ביצוע תנאים מוקדמים, כמו פירוק תשתיות הטרור, הכרה במדינת ישראל, ויתור על זכות השיבה והסדר בירושלים. לא נראה לי שיש סיכוי סביר והגיוני, להגיע להסדרים בתחומים אלה. לכן, גם אנאפוליס לא תעזור, ולא הצהרה של שתי מדינות לשני עמים.
ונניח שביבי יילך לקראת אובמה וקלינטון, וירצה להראות גמישות, רצון טוב ושיתוף עם הממשל החדש בארה"ב ויסכים להצהרה של שתי מדינות. נשאלת השאלה - שתי מדינות לאיזה שני עמים. מחד ישראל - ומאידך הפלשתינים של אבו-מאזן (הפת"ח) או הפלשתינים של חמאס ושל הנייה. ואיזה גבולות, מה עם זכות השיבה, ודרישתם שירושלים תהיה בירת פלשתין.
כלומר:
יש לנו כאן תרגיל מתמטי של שתי מדינות לשלושה עמים - נראה את אובמה פותר את המשוואה הזאת.
הפגישה בין ביבי לאובמה והילארי קלינטון מזכירה לי את הסרט "כשהארי פגש את סאלי". שם, בקטע הקלאסי במסעדה הנערה מזייפת "אורגזמה" בפומבי, כך גם ביבי צריך "לזייף אורגזמה פוליטית" - בדבר שתי מדינות לשני עמים וההסדר עם הפלשתינים. התוצאות יהיו אותן תוצאות.
