"לא משנה כמה אפסים תוסיף למשוואה היא עדיין תהיה שווה לאפס" [איין ראנד]: אין דבר יותר גרוע מלהאמין במשהו כאשר הוא כלל לא קיים, ואין דבר טוב יותר מלהביט למציאות בעיניים. כאשר ליברמן נאם את נאומו הראשון ואמר כי "אנאפוליס איננה מסמך מחייב" - רבים החלו לחשוש מהגישה שלו בדמות - "העיון מחדש" שהציג יחד עם רה"מ, באשר להסכמים המדיניים עם הפלשתינים. גישה זו, הורגשה עוד בנאומו הראשון של הנשיא הנבחר אובמה, שהדגיש קבל עם ועדה: נדבר עם אירן, חמאס וצפון קוריאה, נדבר עם כולם. רבים, ובייחוד בישראל, חששו מהגישה הפתוחה הזו, המבקשת "לשקול מחדש", לפשפש בניירות ובהסכמים המאובקים, שפרט ללכלוך לא צברו כל עדות להצלחתם במרוצת ההיסטוריה.
אך ארה"ב וישראל לא לבד, לשמחתנו, גישת "העיון מחדש" "תוקפת" גם את העולם הערבי, שמתחיל להראות סוף-סוף סימני בגרות ושקילה מחדש: מובארק החליט שהגיעו מים עד נפשו והאשים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, את חיזבאללה, אירן וסוריה במזימות להפיל את שלטונו, ולתקוע טריז בעולם הערבי כנגד ישראל. המלך עבדאללה השני, מבקש לזרז את תהליך השלום ומתחילה לה להתגבש הסכמה זהירה בביטול זכות השיבה של הפלשתינים מצד שליטות העולם הערבי, שמבינות כי מדובר במשהו בלתי ריאלי.
הבשורה הטובה ביותר לגישת "העיון מחדש" שייכת דווקא לסכסוך הפלשתיני-ישראלי 2009.
בואו נודה, מאז 1993, עת חתימת הסכמי אוסלו, לא זו בלבד שלא חלה כל התקדמות מדינית, אלא שאף קיימת הידרדרות מתמדת במצב הביטחוני, הכלכלי והחברתי של שני העמים: הישראלי והפלשתיני. כיום, הישראלי בתל אביב לא מרגיש בטוח יותר, והפלשתיני לא רואה עתיד טוב יותר, או במילים אחרות, המצב תקוע.
צודקים, אי-אפשר לשכוח את טעויות האשליה של אוסלו ונכון, מוטב היה שממשלתו של רבין ז"ל הייתה מתעוררת מאשלייתה שבזמן שישראל מחמשת את שומריו של ערפאת, הוא מעביר במסוקו האישי כסף לארגוני הטרור שהתכוננו לאינתיפאדה השנייה, אבל זו כבר היסטוריה, ויש להביט אל העתיד - ולשקול הכל (כולל הכל) מחדש.
בניתוח מעט מעמיק יותר, מצב העם הפלשתיני רע יותר: הוא נהיה עני יותר, בור יותר, סובל יותר, ויש הטוענים כי שלטונו נהיה מושחת יותר כלפי תושביו. אולם גם לעם הישראלי, לא נראתה כל התקדמות: במקום פיגועים באוטובוסים סבלו תושבי ישראל מאינתיפאדות, ממלחמת לבנון שנייה, ממלחמת עזה ומפגיעות רבות בעורף הישראלי. במונחי מספרי הרוגים לשני הצדדים, לא חל כל שיפור ומלחמות ממשיכות להוות פתרון מעשי באזורנו.
כאשר מנתחים את מערכת היחסים בין הפלשתינים לבין הישראלים, מגלים כי לאמיתו של דבר, והוא מצער - לא חלה כל התקדמות הדדית: הכרה פלשתינית בעם היהודי - שמולדתו ארץ ישראל ובירתו ירושלים - לא הושגה. מנגד, ממשלת ישראל איננה מכירה בגוף המייצג כיום את הפלשתינים (חמאס), ולכן גם לא מסייעת ולא תומכת בתביעותיו הפוליטיות.
אך אם יש קונספציה שזקוקה לניעור במיוחד, וספגה את ההכרה כי היא הנכשלת ביותר, היא המשוואה כי נסיגות ישראליות משטחי מחלוקות - יביאו לפתרונות פלא. נסיגת הבזק של ישראל מלבנון למשל, לא הביאה שקט ליישובי הצפון. מבחינת הרוגים, היא לא חיזקה את מעמד ישראל בעולם, ובטח לא הביאה לשלום אזורי בצפון המזרח התיכון. ההינתקות, בראייה היסטורית, אולי תיזכר לטעות האסטרטגית, הטקטית הגדולה בהיסטוריית הוויתורים הטריטוריאליים האחרונה של ישראל - מול העולם הערבי. לא זו בלבד שזו לא הביאה לריכוך ההתנגדות הפלשתינית, גיוס הדעת המתונה בעם הפלשתיני וגיוס דעת הקהל, אלא שלהפך, הורע המצב בכל אחד מהמפרמטרים: השסע בעם הישראלי העמיק, הפלשתינים רק הקשיחו יותר את עמדתם ולמעשה, הייתה זו ההינתקות שהביאה סופית להתמוטטות שלטון אבו מאזן ולעלייתה לשלטון של תנועת החמאס הפנאטית.
כל אלה ועוד, הביאו להיגיון פשוט: מה שהיה נכון בעבר, בהכרח-לא נכון לבאות במזרח התיכון חם המזג. הסכם ויתור עם מצרים הוא לא הסכם ויתור עם סוריה. לכן, אסטרטגיה חכמה נוקטת כעת ממשלת ישראל: מה שהיה לא חייב להיות מה שיהיה, אין לנו טעם להמשיך ללכת עם הראש בקיר כאשר הוא נסדק. על ישראל לעלות על הגל החדש, שטורף מחדש את הקלפים שהונחו במזרח התיכון ובעולם, להתאמן היטב ולשלוף בצורה שנוחה לה, את הקלפים הטובים ביותר שתוכל להשיג.
