הסיפור של שרי אריסון, בשינויים מסוימים, הוא סיפור זהה. אריסון היא משקיע זר - אותו משקיע שהמדינה כה מייחלת לו ואשר בלעדיו אין לה תקומה. היא רכשה את השליטה בבנק הפועלים מהמדינה בסכומי עתק שאותם הביאה מחו"ל. כעת בא נגיד בנק ישראל ודורש להדיח את האדם שעומד בראש הפירמידה הניהולית בעסקה. האם מותר לו לעשות כן? התשובה לכך תלויה בשני תנאים משולבים: סמכות ועילה. הנגיד שואב את סמכויותיו וכוחותיו מהחוק. החוק בעניין זה הוא ברור ומפורש, ותכליתו העיקרית היא הגנה על הציבור. בנק, שלא כמו עסק רגיל, הוא מוסד רגיש החייב להתנהל על-פי כללים מסוימים שנועדו למנוע מצב בו הציבור יפסיד את כספו עקב עסקות מסוכנות או ניהול בלתי תקין המסכן את יציבותו.
אם יש בידי הנגיד מידע רלוונטי ולפיו יו"ר הדירקטוריון ביצע פעולה שמסכנת את יציבות הבנק - שיקום. והכוונה לא שיקום ויצעק בראש חוצות אלא שיכנס בחשאיות ובסודיות את הנהלת הבנק, יעמיד אותה על טעויותיה וידרוש ממנה להימנע מהן, ורק אם ההנהלה תסרב להישמע לו, לפעול על-פי המתווה הקבוע בחוק.
אם אין בידי הנגיד מידע כזה, ובמילים אחרות, אין בידו עילה להתערבות כה דרסטית בניהול הבנק, עדיף שיתקפל בכבוד ויודה בטעותו. הבעיה היא, שמספר הפעמים שבהם שמענו מרגולטור "סליחה טעיתי" שואף לאפס. השְׁמעתם למשל פעם את הפרקליטות יוצאת בהצהרה: "סליחה, העמדנו את פלוני לדין בטעות ואנו מתנצלים"? ברור שלא. הרי אף פעם הם לא טועים!
אם יחליט הנגיד בכל זאת למצות את המהלך עד תומו, ההפסד שלו ושל הציבור יהא גדול ומשולש:
הפסד ציבורי - אמון הציבור בבנקים יפגע; משקיעים זרים יחשבו פעמיים לפני שישקיעו כספם בעסקים שהמדינה מתייחסת אליהם כאל רכושה, למרות שהם שילמו עליהם במיטב כספם.
הפסד תדמיתי - נגיד בנק ישראל זוכה להערכה רבה בגין מקצועיותו וניהול מוצלח של בנק ישראל. אם ימשיך להתעקש ולהאבק על גחמה, בלא שיש בידיו עילת התערבות המצדיקה צעד כה דרסטי, הוא יצא מהמאבק מוכה וחבול ותדמיתו תפגע ללא תקנה.
הפסד משפטי - אלא אם יש בידי הנגיד "חומר נפץ" שמוכיח כי יו"ר הדירקטוריון פעל באופן שיש בו כדי לסכן את יציבותו של הבנק, או חו"ח מידע המעיד על פגמים חמורים בניהול הבנק, ספק אם בית המשפט יאפשר לו לבצע את מבוקשו.
התסריט במקרה זה הוא צפוי. הנגיד, לאחר מיצוי זכות השימוע וההליכים הקבועים בחוק, ישגר להנהלת הבנק דרישה, שכמוה כהחלטת רשות מנהלית, להעביר את יו"ר הדירקטוריון מתפקידו. יו"ר הדירקטוריון יעתור לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשה לבטל את ההחלטה בנימוק שהיא
בלתי סבירה. בג"צ יצטרך ליתן דעתו על סוגיה תקדימית שטרם הוכרעה על ידו. סמכותו של רגולטור להדיח מנהל בעסק שאינו שייך למדינה. עקרונות היסוד בעניין זה הם ברורים: בג"צ לא יתערב בשיקול דעת הנגיד, אלא אם החלטתו חורגת מ
מתחם הסבירות. ושוב חוזרים אנו לעיקר: אם המידע שבידי הנגיד הוא המידע שפורסם באמצעי התקשורת, אין ספק שבית המשפט יבטל את החלטתו מחמת חוסר סבירות, תוך שהוא מותח ביקורת קשה על אופן התנהלותו. לכל הדעות, החלפת מנכ"ל בנק במשנה למנכ"ל ובממלא-מקום המנכ"ל שאושר על-ידי הנגיד - תהא מהירה ככל שתהא - אינה מסכנת את יציבות הבנק ואינה מהווה פגם חמור בניהול המצדיק צעד כה דרסטי כהדחת היו"ר. אם, לעומת זאת, יש בידי הנגיד מידע לכאורי המצביע על פעולות חמורות שביצע יו"ר הדירקטוריון ואשר יש בהן כדי לסכן את יציבות הבנק, בג"צ לא יתערב בהחלטתו, אך דומה שבכל מקרה ימתח ביקורת על האופן בו ניהלו המפקח והנגיד את ההליך.