לעת עתה עדיין לא ברור מה ייאמר בפגישה הקרובה בין ראש הממשלה נתניהו לבין נשיא ארה"ב. מה שכן ידוע, שנטיות הלב של שני המנהיגים שונות לחלוטין. לא רק בישראל התחלפה ממשלה אלא גם בארה"ב, אך דומה שבישראל עדיין ממשיכים לחשוב שבוש הוא הנשיא. המציאות חדשה ועמה יש להתמודד, לא בהתלהמות ולא בהצהרות חסרות טעם אלא בשום שכל.
תוכניתו של אובמה, אם ניתן לקרוא לה תוכנית, היא "שתי מדינות לשני העמים". על פניו, זהו הפתרון הרצוי ביותר וההגיוני, אך המציאות חזקה מכל תוכנית. מאז הסכמי אוסלו ועד היום לא הייתה ממשלה בישראל שלא ניסתה להגיע לאותו הפתרון הנראה היום כחדשני. העובדה היא שלא הגענו לכך למרות כל המאמצים של האמריקנים ושל גורמים בינלאומיים אחרים. המציאות כיום שונה באופן מהותי. הרשות הפלשתינית שאמורה הייתה להיות ההנהגה "המתונה", אם כי מעולם לא הייתה כך, קרסה יחד עם אבו מאזן. כיום שולטים בקרב הפלשתינים גורמים רדיקאליים ובראשם חמאס. אפילו בתוך הפלשתינים ניטשת מלחמה קשה ביותר כשידם של הקיצוניים על העליונה. כל בר-דעת מבין היטב שלא ניתן יהיה להגיע לשום פתרון מדיני עם הגורמים השולטים כיום בעזה, יהודה ושומרון. זו פיקציה שיש להסיר אותה מסדר היום.
אליבא דה מרבית המומחים בעולם, כולל ערבים, אין כל אפשרות, לעת עתה, להגיע להסדר ללא זכות השיבה, מה עוד שההנהגה הקיצונית של הפלשתינים מדברת על חיסולה של ישראל. אי-לכך, הפתרון חייב להיות יצירתי דיו כדי לנטרל את ההנהגה הקיצונית של חמאס, ואולי בכך להתקרב מאוד לפתרון של שתי המדינות לשני העמים. הדרך לכך היא ניטרולה של אירן ומניעת הפיכתה למדינה גרעינית.
אירן אינה מהווה רק איום גרעיני לאזור, היה ותוכנית המניעה תיכשל, אלא היא מסוכנת משום האידיאולוגיה ה"מהפכנית" שלה ובמרכזה ייצוא המהפכה האיסלאמית. חיזבאללה וחמאס, וגם סוריה, ניזונות היטב מכף ידה של אירן. ככל שהפונדמנטליזם האיסלאמי יילך ויתפשט, כך הסיכויים להסדרים בדרכי שלום קטנים ביותר. גם ההידברות עם אירן שאין בה פסול אפריורי, אך הסיכויים כה קטנים עד כדי הטלת ספק גדול ביותר.
המשתמע מכך, בצורה לוגית ביותר, הוא שללא פתרון בעיית אירן, גם הגורמים הפלשתינים, גם חיזבאללה וגם סוריה לא יישבו בשקט. ככל שהלחץ יהיה על ישראל, כך הדרישות ממנה תהיינה יותר גדולות. פתרון הבעיה האירנית יוביל לשינוי מהותי באזור. רק בשלב זה יגדלו הסיכויים להידברות על שתי מדינות לשני העמים.
זו צריכה להיות העמדה הישראלית שתוצג לממשל אובמה. החשש הוא שהלחץ האמריקני הסמוי והעטוף במילים יפות, יגבר ככל שתהיה התקדמות במסלול שהם מציעים ונסיגה מבחינת ממשלת ישראל. או אז קיים בהחלט סיכוי או סיכון למערכת היחסים בין שתי המדינות. יש כאלה המנסים להרגיע או להעצים, כל אחד לפי תפיסתו הוא. המציאות היא זו שתקבע ותוכיח לאן פני היחסים.
ככל שישראל תתעקש שבעיית אירן תמצא את פתרונה קודם, כך ייתכנו מתחים בין שני הממשלים. כאן המקום של המדינאים להתמודד עם הלחצים השונים. לצערנו הרב, אין כרגע מישהו שיכול להתעלות לדרגה של מדינאי שמסוגל לעמוד איתן בפני הממשל החדש בארה"ב.
למען לא תובן עמדת ישראל רק כלזות שפתיים, על מנהיגי ישראל להתחיל במתקפת הסברה, שכן הם מוכנים ללכת לפתרון אלא אך ורק אם אירן תפסיק להוות איום אסטרטגי ופונדמנטליסטי על האזור כולו. לשם כך יש לצאת בתוכנית מסודרת היטב, מובנת לתלפיות, הכוללת מפגשים והידברות בין הצדדים השונים, ללא חרמות וללא הצהרות נבובות. המפגש אובמה-נתניהו הוכיח שישראל רחוקה מאוד מלהתייצב באופן מסודר וברור.
ההיסטוריה של היחסים בין ישראל לבין ארה"ב ידעה עליות ומורדות, אפילו משברים. די בלהזכיר את הלחץ שהופעל על ממשלת שמיר כאשר הוקפא האשראי של עשרה מיליארד דולר בעיצומה של העלייה הגדולה. הדוגמאות רבות ואין טעם להזכיר את כולן. רצוי להימנע מכך על-ידי הבהרה ברורה וחד-משמעית: פתרון בעיית אירן יוביל למאמצים כנים להסדר עם הפלשתינים. זו צריכה להיות המשוואה כי בלתה אין.
