מרבית שנות חיי אני מצוי לפרנסתי בתחום ההנדסה. זה תחום שהלוגיקה שלו מוגדרת, מנוסה, ברורה ומקלת חיים.
בצעירותי הלא מאד רחוקה, חפצתי להרחיב השכלתי לתחומי החברה. לצורך זה נרשמתי לאוניברסיטת ת"א למדעי המדינה. זכורני שבמסגרת תרגיל נתנו לנו נתונים חברתיים באוכלוסיה, ונתבקשנו לנתחם ולהגיע למסקנות על בסיס מחקרים קיימים בתחום שקיבלנו לקרוא. מהיותי אז תמים, עצלן, עסוק לפרנסתי, דל ידע באנגלית וחסר קשרים להשגת תרגומים, לא זימנתי את עצמי לספרייה. במקום זה בניתי מודל פיסיקלי שבו הגדרתי כל מרכיב חברתי ופוליטי כווקטור בעל אורך (גודל), זווית (כיוון), וטענתי בהגיון הנדסי, שהחברה הכוללת "תנוע" עפ"י שיקול כל הווקטורים הפועלים בתוכה. ערכתי חשובים בסיסיים עפ"י נתונים שהגדרתי, וטענתי שווקטורים מנוגדים שווי כוח יאזנו אחד את השני, ווקטורים מזוותים יצרו ווקטורים שקולים וכולם יסתכמו לשיקול כוחות, שבסופו של דבר יניע את החברה בכללותה בעצמה ובזמן עפ"י גודלו וכיוונו, שהם תוצאה של פעילות כל הווקטורים הפעילים. וכמובן, ככל שיש פחות וקטורים (חברה יותר הומוגנית) ופחות בעיות, יהיה יותר פשוט לחשב ולמצוא ולהגדיר את כיוון השיקול.
קיבלתי ציון עובר (60) על התרגיל, ונקראתי לשיחה עם המנחה. המנחה, מתמחה שעשתה כנראה תואר שני, אמרה לי ברצינות רבה, שלמעשה, בהעדר כל ציטוט מהמחקרים כסומכים לעבודה, מן הדין הוא להכשילה, אך מאחר וקשה לה להתעלם מהמקוריות ומההיגיון בטיעונים, אין לה ברירה אלא להעביר אותי בציון המינימלי. עניתי לה שאני מבין, אך גם ההחלטה הזאת שלה מתקיימת במידה רבה עפ"י מודל שיקול מכלול השיקולים...
אני מתאר לעצמי שהיא חייכה (כבר לא זוכר), אך האמירה האחרונה והמשמעותית שלה הייתה שאם אמשיך כך, להבא היא תכשיל אותי. מאחר ולא מצאתי אז מוצא אחר, וגם משיקולים אחרים, פרשתי.
כשאני מתבונן על המעשה הפוליטי אצלנו, לפחות בחמש עשרה השנים האחרונות, מאז רצח יצחק רבין, איני יכול שלא להיזכר במודל הבוסר הזה שבניתי. רבין לטעמי, היה המנהיג האחרון שהיה סוג של וקטור פעיל. כל אלה שמשלו אחריו, החל מנתניהו ועד לנתניהו (אולי למעט מצגת אולמרט) תפסו את תפקידם ככאלה שכדי "לשרוד", עליהם לזהות את שיקול הכוחות הפנימיים והחיצוניים הפועלים במרחב ולהיצמד לווקטור הסביל הזה. המשמעות הפשוטה הייתה שהם בעיקר תימרנו.
העובדה המצערת, שממשלותינו ממלאות בקושי את מחצית ימיהן, נובעת כנראה, מכך שמערכת הווקטורים נעשתה מורכבת מאד, וחלק מהווקטורים כבר לא פועלים בקווים ישרים לאורך הזמן, אלא בעקומות משתנות, כך ששיקול הכוחות של המערכת כולה קשה לחישוב ולזיהוי. "בכישרוננו" הרב צרפנו עם השנים למערכת גם וקטורים מדומים או מלאכותיים, אלה בעיקרם וקטורים חיצוניים והפוליטיקאים העניקו להם עצמות וכיוונים מוגזמים, כל אחד בהתאם למבנהו הנפשי האישי, ולצרכיו הפוליטיים.
ארה"ב היא דוגמה לווקטור כזה שכיוונו בלתי יציב ומשתנה. אירופה אף היא ווקטור מועצם בכוון לא ברור. אירן היא ווקטור שאנו, בעודף יצירתיות, בונים ומעצימים את עצמתו! כפי שבנינו והעצמנו את הווקטור הפלשתיני, כפי שיצרנו והעצמנו את הווקטור החמאסי. ואפשר להביא דוגמאות נוספות.
המורכבות המתפתחת הזאת מצריכה היום כבר מחשב על, כדי שיחשב ויימצא את שיקול הכוחות בסבך רב משתנים אמיתיים ומדומים שפועלים באופן אמיתי ווירטואלי. במצב הזה, מה כבר נותר לראש ממשלה כדי לשמר את הקואליציה שלו ולמשול, אם לא לשמור על פרופיל נמוך לעיתים "בגובה דשא", של עמימות, כסוג של טקטיקת הישרדות, לתמרן ולזגזג. והגדיל לעשות מכולם אריק שרון, שפעל בלית ברירה בכוון הפוך לחזונו הידוע.
בימים רוגשים אלה, גם בנימין נתניהו מכניס את עצמו, כבול, מחויב לאחרים ולתדמיתו הבעייתית, לפלונטר מורכב של חוסר מוצא שעולה למשק ממון רב וכבר בא לביטוי בהעלאות מיסים ראשונות.
אמרו לנו ששיטת המשטר כאן היא אם כל הצרות והבעיות, ושינוי המשטר למודל הנשיאותי (האמריקני) תחלץ אותנו מכל הצרות. אז אמרו! הקלות שבה האומרים ויתרו והשתלבו מחדש "בכאוס" הישן, מעידה יותר מכל על רצינות האמירות והאומרים. זה היה בר הגשמה אילו הייתה ניתנת לכך החשיבות הראויה. האמת היא שזאת עוד אמירה שקרית, שכן בהעדר בסיס חוקתי, היה בית הנבחרים מסרס במידה רבה את הנשיא.
נראה שישנה דרך אפשרית ליציאה מהסבך, דרך לסוג של משילות בשלה, אך היא מצריכה חכמה פוליטית ושיעור קומה שמתבטא לשני כיוונים מקבילים: הכוון הראשון - צריך שיהיה למנהיג חזון חיובי להציג ולבצע, גם אם כאופוזיציונר הוא התנגד ושלל, הרי לא כך יפעל מרגע הגיעו להנהגה. למזלנו, לבגין היה את זה והיה לו מצפון פוליטי ואישי שקט שלא הפריע לו לצאת נגד מפלגתו והוא לא חשש להשיג את התוצאה המדינית הרצויה באמצעות תמיכת האופוזיציה בדרכו. האמת הפשוטה היא שבגין, בעשיית השלום עם מצרים, העדיף את צרכי העם, "בגד" במפלגתו וחבר לאופוזיציה.
הכוון השני הוא כלל הברזל של הרציפות השלטונית: לא עוצרים את הרכבת הנעה גם כאשר נהג הקטר מתחלף! ובוודאי שלא משיגים אותה לאחור! עושים זאת בתבונה, באיטיות ובהדרגה. נתניהו, כך נראה כרגע, לא בחר אף לא באחד משני הכיוונים האלה. אירועי נסיעתו למפגש עם נשיא ארה"ב הנוכחי, מעידים שהווקטור האמריקני ממשיך להיות מועצם מאד בעיניו.
המשכו של המלל הרב והמתוקשר במכוון סביב ההכנות למתקפה צבאית נגד אירן, מעיד שהווקטור האירני מועצם מאד בעיניו. זה מאתגר בצדק את האירנים, ומעלה סימן שאלה גדול אם הוא באמת יעיז לפעול צבאית.
אילו נתניהו היה מדינאי נבון, היה עליו להפסיק לאלתר את האמירות האופוציוניות שלו בנושא, ולעבור לפעילות שקטה ודוממת. האמירה הראויה היחידה שקיוויתי לשמוע דווקא מפיו, הייתה צריכה להיות שמבחינת מדינת ישראל לבדה, מול אירן לא קיימת בכלל אופציה צבאית. זה לא נאמר על ידו, וחבל.
הוא מסתמן כרגע כמנהיג המגיב בהיסטריה להתקדמות האירנית השיטתית מחד, ולחוסר היעילות של הלחץ המערבי מאידך. אם מטרתו "להזמין אונס" שיוריד אותו מהעץ הצבאי, לא נראה שימצא מי שיהיה מוכן לאנוס אותו... אבל כנראה גם לא ימצא מי שיעשה את מלחמתו הצבאית במקומו. ישראל גררה את עצמה למצב המתבקש, בו הסתיים עידן אסטרטגית העמימות הגרעינית שלה. האירנים פועלים בדרכם לאיזון גרעיני מול ישראל, או לחיסול האופציה הגרעינית הישראלית בדרכי שלום.
נתניהו "החדש והמנוסה" עדיין לא זיהה את שקול הכוחות האמיתי, וכרגע לא נראה שהוא מסוגל לזהותו. גם לא נראה שהוא מסוגל או מתכוון לייצר ווקטור פעיל מנהיגותי משלו. כקודמיו, הוא כנראה ימשיך, ביחד עם ברק בן דמותו וליברמן "הפרגמאטי", לתמרן ולזגזג...
מאת ימי עידן שלטונו הראשונים של נתניהו חולפים להם בהעצמתם של הווקטורים היותר מדומים והפחות יעילים, ללא צורך מובן וללא תבונה נראית, וזה מעלה סימן שאלה גדול לגבי סיכויי שרידותו כראש הממשלה לאורך זמן.
