במושב בבקעת הירדן

בְּמוֹשָׁבִים בְּבִקְעַת הַיַּרְדֵּן מַעֲלִים בִּמְנוֹפִים נְעָרִים פַּלְשְׁתִינָאִים לְצַמְּרוֹת דְּקָלִים לִגְדּוֹד תְּמָרִים שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת בְּיוֹם שְׁמוֹנִים שֶׁקֶל בְּיוֹם. בְּמוֹשָׁבִים בְּבִקְעַת הַיַּרְדֵּן צַמָּרוֹת דְּקָלִים פְּעוּרֵי סַנְסִנִּים גּוֹרְדוֹת שְׁחָקִים דְּמוּעִים גּוֹמְאוֹת מֵימֵיהֶם וּמַחְרָאֵיהֶם שֶׁל נְעָרִים פָּלֶשְתִּינָאִים מִבּקֶר חִוֵּר עַד לְעֵת עֶרֶב שׁוֹתֵת מִכְּאֵב וּבוּשָׁה. בְּמוֹשָׁבִים בְּבִקְעַת הַיַּרְדֵּן צַמָּרוֹת דְּקָלִים גּוֹמְאוֹת בֶּלָּהוֹת אַנְקַת תְּשׁוּקָה נִכְנַעַת פּוֹרַעַת בִּנְעָרִים תְּלוּיִים בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ מְרַחֲפִים עַל הָעֵצִים וּכְלוּאִים בְּתוֹכָם, אַנְקַת תְּשׁוּקָה מְגֻמֶּדֶת תַּחַת כִּפַּת שֶׁמֶשׁ לוֹהֶבֶת שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת בְּיוֹם שְׁמוֹנִים שֶׁקֶל בְּיוֹם. בְּמוֹשָׁבִים בְּבִקְעַת הַיַּרְדֵּן בְּטַבּוּרָהּ שֶׁל כִּכָּר רוֹתַחַת כְּלִימָה מְבֻיֶּשֶׁת מַרְכִּינָה ראשָׁהּ אֶל מוּל נְעָרִים פָּלֶשְׁתִּינָאִים שֶׁיּוֹמָם עַל צַמֶּרֶת דֶּקֶל מוֹנָה שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת בְּיוֹם שְׁמוֹנִים שֶׁקֶל בְּיוֹם. השיר נכתב בעת שהאזנתי להרצאתה של סלוא עלינאת. סלוא עלינאת, נציגת 'קו לעובד', היא פה לפועלים הפלשתינים. חלק הארי של ההרצאה התמקד סביב דיווח על ביקורה במטעי הדקלים במושבים בבקעת הירדן ביום חמישי 14.5. השכר המשולם לפועל פלשתיני במושבי בקעת הירדן תמורת יום עבודה בגדיד תמרים או בדילול - רק אם עמד בכל תנאי המכסות שהוצבו לו - מסתכם בשמונים שקל ליום. ישנן עדויות שגם שכר זה לא תמיד משולם. לרוב נדרש הפועל הפלשתיני לשהות במשך כל יום העבודה על צמרת העץ. אוכל ובקבוק שתייה תלויים על העץ. אם ירצה להרוות את צמאונו או לאכול ארוחת בוקר, ביד אחת הוא יאכל וישתה וביד השנייה יחזיק את העץ. קוראי היקרים, אין זה תיאור על ביקור בחלקת הקופים בגן החיות, זה תיאור על ניצול קפיטליסטי שאבד לו צלם אנוש בשטחים הנתונים לשליטת מדינת ישראל. מכונת אדם חייבת להיות מנוצלת כל דקה. הכל מנותב לעבר ההספק במכסות תמורת חרפת משכורת. אף לא שבריר של מחשבה מופנה לעבר האפשרות שמדובר למעשה בבני אדם, בפלשתינים, ולא בקופים, שאגב, גם הם ראויים ליחס יותר הוגן. חיזוק לתיאור המצמרר של סלוא עלינאת מצאתי בכתבה של גיתית גינת ב'מוסף הארץ', חלקים רבים מהכתבה פורסמו בדוח של 'קו לעובד' - "הקבלן מעלה את הפועלים לצמרת הדקל ומשאיר אותם שם שש ואף שבע שעות ... פועלים נאלצים לעשות צרכים על העץ. הם חוששים להתלונן ולאבד את עבודתם. במוסד לבטיחות מודים בקיום התופעה...". קשה להאמין שחזון עבודת האדמה - חזון העבודה העברית על אדמת ארץ ישראל - קורם חרפת ניצול וביזוי אדם במושבים יהודיים, כפי שמתארת סלוא עלינאת ומתארת גם גיתית גינת באותה כתבה ב'מוסף הארץ': "עכשיו דמיינו מה קורה לאדם כשגופו דורש את הצרכים הבסיסיים ביותר - לאכול, לשתות - את זה הוא עושה למעלה על העץ, גם להשתין, אם אין ברירה. אם גם מערכת העיכול דורשת את שלה, נפתח משא-ומתן קולני ומשפיל עם הקבלן שנמצא למטה. לפעמים זה מסתיים בלהישאר למעלה ולהחזיק את הסוגרים בכוח, בכל מחיר"; אך לעתים זה מסתיים, כפי שמעידה גיתית גינת, בצעקות של הקבלן על הפועל - "כמו שאתה משתין מהעץ ככה אתה יכול לחרבן מהעץ". מאחר שמסיבות תקציביות לא עומד מנוף לרשותו של כל מדלל הנמצא בגובה של כ-13 מטר (מחירו של מנוף כחצי מיליון שקל), מעלים את הפועל הפלשתיני באמצעות מנוף. הפועל נותר על העץ קשור באמצעות חגורות. ביד אחת מחזיק את העץ וביד שנייה מבצע את עבודתו. את שהותו בצמרת העץ מתארת גיתית גינת: "...על ראש דקל שמתנשא לגובה בניין של שלוש או ארבע קומות, יושב על העץ שעות. חם, אבל החום הוא הבעיה האחרונה שלו בסיפור הזה, מדי פעם נושבת רוח חזקה. מטלטלת את העץ ואתו את מי שיושב עליו. עקרבים ונחשים קופצים לבקר, נמלים מסתובבות חופשי על גופו...". במטעי הדקלים בבקעת הירדן עובדים פועלים פלשתינים בתנאי עבודה המבזים את כבוד האדם ומסכנים את בטחונו האישי של כל עובד. אות קלון חברתי בלקסיקון של מתיישבי הבקעה, הפועלים הפלשתינים נקראים "המקסיקאים". בקליפורניה נהוגה שיטת הדילול הידנית, ומי שהיו מוכנים לשהות יום תמים בצמרת הדקל היו פועלים קשי יום ממקסיקו. כדוגמת המקסיקאים בקליפורניה נתונים הגודדים והמדללים הפלשתינים לניצול מחפיר. במעבר מהדגם המכסיקני לדגם שעוצב בבקעת הירדן אנו עדים לגילויי השחתה לא רק אצל המתיישבים היהודים, אלא היא גם מנת חלקם של הקבלנים הפלשתינים ("הראיסים") המשתפים פעולה עם המתיישבים היהודים. לעתים הראיס גוזר קופון גם מהשכר העלוב שמקבל הפועל הפלשתיני. ברוב המקרים החקלאים בבקעת הירדן אינם מכירים את הפועל הפלשתיני הגודד או המדלל, הם מכירים רק את הקבלן שמקבל את הכסף לפי חישוב של שמונים שקל ליום עבודה. דפוסי העבודה שהתגבשו במושבי הבקעה הם אות קלון לנו כחברה במדינת ישראל, העוברת לסדר היום לנוכח מציאות המאפשרת ניצול מחפיר של אנשים המוכרים את כוח עבודתם.