"מי זה הערס הזה שהבאת לי?"

חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אשר מגן על קבוצות מודרות בחברה מפני פגיעה בזכותן הקניינית לעבוד ולהתפרנס, הינו חוק בעייתי ליישום בשל הקושי להוכיח אפליה בעבודה. מעסיק אשר נמנע מלקבל עובד לעבודתו יטען תמיד כי העובד לא התאים, או לחלופין שהאפליה נובעת משוני רלוונטי. המחוקק היה מודע לקושי של אדם שלא התקבל לעבודה להוכיח כי לא התקבל בשל מינו/מוצאו/נטייתו המינית וכדומה, וקבע בסעיף 9(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה כי נטל ההוכחה יוטל על שכמי המעביד להראות כי לא הפלה, וזאת בהתקיים נסיבות מסוימות, כגון: מבקש העבודה מנוי על הקבוצה המוגנת בחוק, הוא הגיש מועמדות והוא בעל כישורים מתאימים, הוא נדחה ותחתיו נתקבלו עובדים מקבוצה אחרת. סעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה מסמיך את בית הדין לעבודה לפסוק כ-50 אלף שקלים ללא הוכחת נזק, ובמקרים מסוימים אף לכפות את קבלת העובד המופלה לעבודה (וזאת בו פיצויים לבדם אין בהם כדי לעשות צדק).

פסק הדין בעניין שרון פלוטקין היווה ציון דרך ביישום החוק, ובתיקונו (הפרמטרים אשר נקבעו בפסק הדין לאבחון התנהלות מפלה של מעביד עוגנו מאוחר יותר בסעיף 9(א) בחוק, אשר דן בנטל ההוכחה). באותה פרשה נענתה שרון פלוטקין למודעה שפרסמה חברת האחים אייזנברג בעיתון ולפיה דרוש/ה אש/ת מכירות למיקרוסקופים לתעשיה. פלוטקין התאימה לתפקיד, אך כשהפנו את כתב ידה לגרפולוג נכתב על ההפניה "הפנייה לבדיקת התאמה לתפקיד מזכירה". הגרפולוג ציין כי "למערערת אישיות סוערת, נמרצת, ודומה כי מנהלת מעין תחרות עם הגברים על-מנת להוכיח עליהם את עליונותה". בית הדין הארצי לעבודה פסק כי הייתה פה אפליה פסולה ופסק למערערת פיצוי על סך 50 אלף שקלים. בית הדין קבע כי על המעביד היה להתעלם מחוות הדעת הגרפולוגית בהיותה סקסיסטית, סטראוטיפית ושוביניסטית, שכן גרפולוג לא היה כותב על גבר כי הוא "מנהל מאבק סמוי להוכיח את עליונותו". האמור בפרשת פלוטקין שימש את התובעים בעניינו של מ', אשר נסיבותיו דומות שכן גם שם הביע המעביד אמירה סטראוטיפית ומפלה כלפי מגזר מסוים (יוצאי עדות המזרח, באותו מקרה). בעקבות פסק הדין בעניין פלוטקין מציינים התובעים בכתב התביעה כי היות והתעשיה מודה במכתב התשובה ששלחה לתובע כי מעולם לא יצרה עימו קשר בשמו המקורי, אולם עשתה זאת תחת שמו החדש, הרי שדי בכך כדי להקים ראיה לכאורה של אפליה ולהעביר את הנטל אל שכמי הנתבעת, להוכיח כי לא הפלתה את מ'. הקושי המרכזי העומד בדרכו של התובע בגין אפליה פסולה בקבלה לעבודה הינו טענה אפשרית של המעביד ולפיה גם אם מנע מן המועמד הפוטנציאלי עבודה בשל 'קריטריון מפלה', זה לא היה הקריטריון היחידי לאי-הקבלה לעבודה. גם למצב כזה נתנה תשובה בפרשת פלוטקין, שם נפסק כי אין זה משנה כי היו עוד טעמים לאי קבלת המועמד לעבודה, כל עוד שיוכו של המועמד למגזר מופלה היווה את אחד הפרמטרים.

אפלייתו של אדם מחמת מוצאו בלבד, כרוכה מניה וביה בהשפלתו ופגיעה בכבודו כאדם באשר הוא אדם, נכתב בכתב התביעה, תוך ציטוט מ בג"צ 94\4541 אליס מילר נ' שר הביטחון מט (4)94, 129 : "סגירת מקצוע או תפקיד בפני אדם מחמת מינו, גזעו או כיוצא באלה, משדרת מסר כי הקבוצה שעמה הוא נמנה היא נחותה, ובכך נוצרת לבנות הקבוצה ולבניה תדמית נמוכה. כך מתהווה מעגל קסמים המנציח את ההפליה. התדמית הנמוכה, שיסודה בשונות הביולוגית או הגזעית, גורמת להפליה, וההפליה מאששת את הסטריאוטיפים המשפילים בדבר נחיתות המופלה. על-כן, היסוד המרכזי בהפליה מחמת מין, גזע או הפליה דומה הוא השפלת הקורבן. דעתי היא אפוא, כי חוק היסוד מגן מפני פגיעה בעקרון השוויון כאשר הפגיעה גורמת להשפלה, כלומר לפגיעה בכבוד האדם באשר הוא אדם".

האם קיימת אפליה עדתית בישראל? כאשר מזרחי טוען לאפליה, מעירים לו בזעם שהוא "מעורר את השד העדתי", כפי שמעירים לאדם אשר לועס מסטיק בקולות לא נעימים במקום ציבורי. אך אם אפליה עדתית לא הייתה קיימת, מדוע יש לזעום על כך ש"מעוררים את השד העדתי"? ומדוע הכעס הציבורי על "העלאת" אותו "שד" במקום על עצם תופעת הגזענות עצמה? מדוע דיון ציבורי באפליה הוא עניין שהשתיקה יפה לו, כאילו מדובר על דיבורים על מין בחברה ויקטוריאנית? והאם האפליה העדתית תיעלם כאשר יעמידו פנים שאינה קיימת? באופן אישי שמעתי ונתקלתי בגילויים של אפליה עדתית בסביבתי הקרובה. מספרים שכאשר עמיר פרץ נבחר לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, היו מי שצקצקו לשונם ש"המרוקאים לא ספגו תרבות מערבית מספיק דורות". המרצה שלי בקורס הבחירה 'משפט ומגדר' במכללת שערי משפט הייתה ד"ר יפעת ביטון (עורכת הדין אשר מייצגת בתיק זה). כשסיפרתי לסטודנטית אחרת במכללה שנרשמתי לקורס של ד"ר יפעת ביטון, היא אמרה לי שהיא לא הייתה נרשמת לקורס של "מרצה בשם ביטון". כאשר התלוננתי בעבר בפני עמית לעבודה על שכן מרגיז, הוא אמר לי ש"עלי להזהר משכן עם שם משפחה שכזה". שם המשפחה היה, מן הסתם, מזרחי. אני מאמינה שהצפתה הגלויה של צורותיה המכוערות של האפליה חיונית כדי להיאבק בה. הכחשה פאסיבית אגרסיבית בסגנון "זה רק בראש שלהם" (של המזרחיים) או "זו רק הפרשנות שלהם" או "הם מעוררים את השד העדתי" היא רעה חולה כפולה שכן היא מנציחה את האפליה, אך אינה מאפשרת הצפתה ברבים כדי למגרה. סבתי, יקית מוינה, סיפרה לי תמיד כיצד דאגה שבנותיה לא יביאו הביתה 'פרענקים'. "לא שאני גזענית אבל יש להם תרבות אחרת", היא נהגה לאמר בחצי פה. זהו לא סיפור שאני גאה בו, אך אני רואה לנכון להציף סיפור זה על פני השטח, וזאת בכדי לא לתרום להסתרת האפליה. הצעד הראשון במאבק בכל סוג של סטראוטיפיזציה הינו הודאה בקיומה, תוך ויתור על הנוחות שבהעמדת הפנים שהיא לא קיימת. יש משהו מכוער בהעמדת פנים ולפיה האפליה אינה קיימת, וזאת היות והעמדת הפנים הזו מטילה במופלים קלון של 'מדמיינים' או 'מגזימים' או 'עושי צרות' או 'מעוררי שד עדתי'. במקום להרים גבות כלפי 'מעוררי השד העדתי' תוך הצגם כ'היסטרים' וכ'מנפחים' יש לעמוד באומץ אל מול ה'שד' הלא וירטואלי הזה, ולהכיר בקיומו. ברוח זו נכתבו בכתב התביעה של מ' דברים בעלי הקשר היסטורי חברתי: "התביעה הוגשה במטרה לצאת כנגד ההתנהלות המפלה, הנפרצת במדינת ישראל, בכל תחומי החיים על-רקע השסע העדתי מזרחי-אשכנזי, ושהינה מוצנעת ומושתקת כלא הייתה. גם כיום, בישראל של שנות ה-2000, ממשיכה האפליה העדתית לתת את אותותיה, ולהשפיע על חייהם של מזרחים ומזרחיות. "האם פיה וליבה אינם שווים? - מדינת ישראל קידשה את ערכי השוויון והכתירה אותם כנקודת ההתחלה לכל חוקיה, ובכל זאת, גוף כמו התעשיה האווירית, שהינה חברה ממשלית מוכרת הפועלת בתחום רשותה של המדינה, מבטלת את ערכי השוויון הבסיסיים ומפרה את חוקי המדינה בצורה כה ברורה ובוטה. "ההשפלה והביזוי שהסבה חברת התעשיה האווירית מזכירה תקופות מוקדמות במדינתנו הקטנה, תקופות של הפרדה ובידול שרבים מאמינים בטעות כי תמו. מדינת ישראל מבקשת להציג עצמה כמדינה נאורה ושוויונית, בה מלמדים את ילדינו מהו כבוד ומהי סובלנות, אך נראה שגם היום רווחות דעות קדומות בחברה, אשר מקטלגות ומבדלות בין בני אדם על סמך שמם וזהותם העדתית בלבד. מ"קרה פרטי זה יש בו כדי להעיד על התנהלות חברתית מפלה נגד מזרחים, שאינה זוכה לחשיפה תקשורתית ושהחברה הישראלית מסרבת להכיר בקיומה".