חלקה הראשון של מסה זו עסק במאפייניהם של סיפורי הקובץ "תמונות מחיי הכפר" בכללותם. חלק זה יתמקד בסיפור "יורשים", הפותח את הקובץ - סיפור המצטייר יותר מן האחרים כ"מוזר" וכחסר התפתחות ברורה בסיומו.
"יורשים" מספר את סיפור הסבב הראשון במאבק ירושה בין שני יורשים יריבים: וולף מפציר, עורך דין שהגיע לכפר מהעיר, ואריה צלניק, שחזר לאחרונה להתגורר עם אמו בת התשעים בבית שהקימו אבות המשפחה בכפר לפני כמאה שנים. כצפוי בסיפור אלגורי, הסתייע כאן עמוס עוז במשמעויות שמותיהם של היורשים, כדי להבליט את ההבדל ביניהם: אריה צלניק הוא אומנם היורש הגנטי של אמו, אך שמו מעיד על טיבו - קיוו ממנו שיגדל להיות "אריה", יורש ראוי למייסדים, אך התברר שהוא "צלניק" - צל עלוב שלהם. רק במידות גופו הצבריות ובעברו הצבאי בקומנדו הימי הוא מזכיר את השתייכותו לשושלת המשפחה. אך למעשה הוא עומד בצילם, משום שחסרות לו הסגולות הרוחניות שלהם - אותו ניצוץ חלוצי הנחוץ כדי להמשיך את מפעלם ואף להגדילו. גם שמו של מתחרהו, "וולף מפציר", הוא בעל משמעות אלגורית: אף שאינו היורש הגנטי ואף שהפיסיונומיה הגלותית שלו רחוקה מן האידיאל הצברי, הוא "וולף", כלומר" זאב, שעורמתו מתבטאת בתכסיסי ההתיידדות שלו, וגם "מפציר" - כלומר, מצטיין בכישרון הדיבור ובכוח השכנוע, המעידים עליו, שבו מתקיים "הניצוץ" החסר ביריבו - היורש הגנטי.
רק הפירוש האלגורי, פירוש המפנה למשמעות האידיאית של הניגוד בין השניים, מבהיר את היסודות ה"מוזרים" מהבחינה הריאליסטית שזרע עוז בסיפור הזה. כזוהי למשל הרגשתו של אריה ש"האיש הזר לא היה זר... כמעט נדמה היה לאריה צלניק שהוא זוכר את הפנים האלה,... זוכר במעומעם, כמו מלפני חיים שלמים". האפשרות הזו מתחזקת בגוף הסיפור בדבריו של וולף מפציר, המזכיר לאריה צלניק את המוצא המשותף של משפחותיהם מפלך חרקוב, את היותם "לא רק ידידים", אלא "קרובים. ואפילו שותפים". בסיום הסיפור מאשרת גם המורישה, רוזליה הקשישה, בעלת הנכס הנדל"ני רב הערך, את זכותו של "הזר" להיות בעל עניין בירושה שלה. כאשר נשכב וולף לצידה של רוזליה, אין היא דוחה אותו, אלא מגיבה לליטופים שהוא מרעיף עליה כאילו הוא מוכר לה. ולכן, אחרי שזיהתה אותו, "משכה אליה את ראשו" וכמו הזמינה אותו להצטרף אליה ולשכב במיטתה לצידה. ואילו אריה, אף שהתאחר לקלוט את הסכנה מצד מתחרהו על ירושת אמו, מזדרז לפשוט את בגדיו ונשכב גם הוא לצד אמו.
"תמצא לך חיים אחרים"
וכך, רק קורא שלא זיהה במהלך קריאת הסיפור, כי נושאו הוא מאבק על ירושה ותחרות בין שני יורשים, יחשוב שהסיפור "מוזר" ושסיומו "סתום". למסקנות דומות יגיע גם קורא שלא הבין, כי כל מה שנראה מוזר ובלתי סביר מבחינה ריאליסטית מחייב אותו להניח לקריאה בצופן הריאליסטי-גשמי ולפנות לקריאה בצופן האלגורי-רעיוני. ואכן, קריאה בצופן האלגורי תגלה לו, שסיום הסיפור, המשאיר את המאבק בין היורשים על הירושה בלתי-מוכרע, אינו "משונה" או "סטטי", אלא מהווה צילום מדויק של התוצאה בסיום הסבב הראשון במאבק על "הירושה" בין שני האגפים הפוליטיים המתחרים עליה בהווה בחברה הישראלית, שהיא הנמשל לכל מה שמתרחש בין שלוש הדמויות בסיפור.
מרגע שנושא הסיפור הוגדר כמאבק על "הירושה" של מייסדי "הכפר", נאלץ הקורא להוסיף לניגודים, שהובלטו עד כה בין היורשים, את תוכניותיהם הסותרות ביחס לעתיד הנכס הנדל"ני שבבעלות רוזליה הקשישה. אריה חזר להתגורר עם אמו "בכפר שבו נולד ובו גדל", אחרי שאשתו, נעמה, בתום ריב קשה ביניהם, עזבה אותו, נסעה אל חברתה בסן-דייגו והחליטה להישאר אצלה. אריה "כלל לא התאמץ הרבה להשיב אליו את נעמה", בדיוק כפי שלא פעל לפייס את בנו, אלדד, שעמו ניתק קשר, אלא שמע לעצת בתו, היחידה שלא התנתקה ממנו לחלוטין, שכתבה אליו מבוסטון "תמצא לך חיים אחרים" ויעצה לו להניח לנעמה. ברוח העצה של בתו, גיבש אריה את תוכניתו באשר לנכס המשפחתי בתל-אילן: כאשר "אמו תחלה, או תזדקן עד כדי כך שלא תוכל עוד להתקיים ללא טיפול צמוד,... תהיה לו ההצדקה ההגיונית והרגשית להעביר אותה למוסד מתאים, וכל הבית יעמוד לרשותו. לרצונו יוכל להביא לו אשה חדשה ויפה, או לא להביא אשה, כי אם לארח שורה של בחורות צעירות. אפשר יהיה אפילו להרוס קירות פנימיים ולחדש כאן את פני הבית. חיים אחרים יתחילו".
גם התוכנית של וולף ביחס לביתה של הקשישה יוצאת מההנחה, שתחילה צריך למצוא לרוזליה בת התשעים "סידור מצוין במוסד מצוין מאוד", אך אחר-כך פונה תוכניתו "לממש את הנכס" בכיוון שונה: "את הבית הזה אפשר יהיה להרוס ולהקים במקומו סנטוריום. חוות בריאות... אתר שאין דומה לו בכל הארץ - אוויר צח, שלווה פסטורלית, נופי כפר שאינם נופלים מפרובנס וטוסקנה, עשבי מרפא, מסאז'ים, מדיטציה, הדרכה רוחנית, אנשים ישלמו כסף טוב בעד מה שהמקום שלנו יכול להציע להם".
ההבדל בין שתי התוכניות הוא בייעוד ששני היורשים מתכננים לנכס, אחרי שהקשישה תורחק ממנו. אריה מועיד לנכס יעוד מוגבל. מאחר שהוא מתרכז רק בעצמו ואינו חושב על עצמו כחוליה בשושלת החלוצית של המשפחה, הוא מתכונן להשאיר את הבית על מכונו, או לכל היותר לבצע בו שינויים פנימיים, שיחדשו את פניו ויתאימוהו לפינוקים שתיכנן לעצמו בהמשך החיים. אל מול הצעה זו של אריה, שביסודה שיפוץ המבנה כדי שיחזיק מעמד רק לעוד דור אחד - דורו שלו, מציע וולף הצעה הפוכה: להפיק מהנכס המיושן והמתפורר את ערכו הנדל"ני, על-ידי הריסת המבנה הנושן והקמת אתר תיירותי במקומו - אתר שיניב רווחים נאים, שמהם יתקיימו הדורות הבאים.
שתי ההצעות מבליטות את ההבדל בין היורשים. האחד הוא אומנם יורש גנטי, אך בעל "ראש קטן". ודווקא השני, "הזר", מפגין "ראש גדול", של בעל מעוף וחזון. ההבדל בין שתי ההצעות מבהיר את הסיום המוזר והלכאורה אבסורדי של הסיפור. שני היורשים נשכבים משני צידיה של רוזליה. בכך הם מבהירים את כוונתם - לדחוק לפי שעה את ההתמודדות ביניהם, ולהמתין בצמוד אליה למועד, שבו תתקיים ההכרעה בין הפתרונות המנוגדים שלהם לטיפול בנכס. בכך הם מבהירים זה לזה, שהפשרה הזו באשר לעתיד "הירושה" היא פתרון זמני שבינתיים עליהם להסכים עליו, שכן לאיש מהם אין מספיק כוח כדי לגבור על יריבו האידיאולוגי. אך מן הפשרה הזו משתמע גם, שבהגיע המועד, והוא כבר אינו רחוק, תתלהט מחדש המחלוקת בין שני היורשים - בין אריה צלניק, היורש הגנטי אך חסר המעוף והיצירתיות, לבין וולף מפציר, שאמנם מכבד "את ההיסטוריה הדגולה" של המשפחה החלוצית, אך רואה עצמו יורש ראוי יותר ל"ירושה", בזכות חזונו הנועז הצופה לה עתיד לדורות.
לקראת הסבב השני במאבק על הירושה
במאבק הזה בין היורשים על "הירושה" של המייסדים כבר טיפל עמוס עוז בבכור הרומנים הפוליטיים שלו - "מנוחה נכונה" (1982), ובו גם הציע פתרון לתוצאת אי-ההכרעה בין היריבים האידיאולוגיים בסיום הסבב הראשון. בעלילת הרומן ההוא מימש עוז את הפתרון יולק ליפשיץ, ממנהיגי הקיבוץ והתנועה המיישבת: אחרי שנוכח יולק, כי בנו יוני הוא בעל "ראש קטן", יורש שרצונותיו ויכולותיו מוגבלים ולא-רציניים, הוא מחליט לאמץ את עזריה, יורש מהאגף האידיאולוגי האחר, ולהפקיד בידיו את האחריות להנהיג אחריו את המפעל המפואר של דורו - הקיבוץ. עזריה אומנם אינו הצאצא הגנטי, אך הוא בעל "ראש גדול" ובעל יכולת להמשיך בהגשמת החזון של מייסדי הקיבוץ (פירוש זה לרומן "מנוחה נכונה" מופיע בהרחבה בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית", 1983).
הפתרון הסימביוטי הזה בין שני היורשים הוצג שנית ברומן התאום של "מנוחה נכונה" - "קופסה שחורה". היורש הגנטי ברומן הזה הוא בועז, אך המוריש, אלכסנדר, הדואג לעתיד "האחוזה" של המשפחה, מחליט לצרף אליו באופן זמני "יורש" ראוי ממנו לירושה - סומו, בעלה הנוכחי של גרושתו, אילנה, אמו של בועז. אף שאלכסנדר סולד מעמדותיו הימניות של סומו ומפעילותו בשטחי הגדה, הוא משלים עם המועמד הזה, שכן אין הוא רואה בהווה טוב ממנו (פירוש זה לרומן "קופסה שחורה" מפורט בספרי "ציונות וצבריות ברומן הישראלי", 1990).
כזכור, בפשרה כזו בין המתחרים על הירושה הצדיק עמוס עוז בדיעבד את שתי הממשלות החריגות הראשונות שהוקמו בתולדות המדינה - ממשלת האיחוד הלאומי משנת 1965 (בהקבלה לפשרת "מנוחה נכונה") וממשלת האחדות הלאומית משנת 1975 (בהקבלה לפשרת "קופסה שחורה"). אלא, שההבדלים הפיסיים והמנטליים בין אריה צלניק לבין וולף מפציר, הדומים בכל להבדלים שבין יוני-בועז הצברים לעזריה-סומו שנולדו בגולה, מוכיחים, שכמעט דבר לא השתנה בפוליטיקה הישראלית. כאז כן היום, חצויה החברה הישראלית בין שתי אגפים פוליטיים (בשיח הציבורי נוהגים למען הקיצור להתעלם מן ההבדלים המשניים בתוך האגפים ומשתמשים בצמד המונחים "ימין פוליטי" ו"שמאל פוליטי", או בצמד המונחים "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום"). ולכן, עדיין תקף גם כיום פתרון הפשרה בין היורשים, וטרם הבשיל המועד, שעליו רמז עמוס עוז ב"קופסה שחורה", לקיום הקרב על "הירושה" בסבב הבא, "החייב לפרוץ יום אחד בין בועז לסומו".
ואכן, בדחיית ההכרעה לסבב נוסף בעתיד סיים עוז את שני הרומנים הפוליטיים הראשונים שלו וכעבור שלושים שנה - גם את הסיפור "יורשים". ואשר לפער השנים בין היצירות, ניתן ללמוד ממנו, שגם אחרי שלושה עשורים טרם צברו שני האגפים הפוליטיים היריבים כוח לגבור זה על זה במאבק המתקיים בחברה הישראלית על "הירושה". ועם זאת, לא שינה עמוס עוז את דעתו באשר לעקרון, שעל פיו צריך להיבחר האגף הפוליטי הראוי לזכות ב"ירושה". וכמו ברומנים מלפני שלושים שנה, גם בסיפור "יורשים" הוא קובע את הכלל הבא: אם היורש הגנטי, הצאצא החוקי של המייסדים, מגלה ריפיון אידיאולוגי, חוסר כישרון וחוסר יכולת להנהיג את מפעלם של אבותיו, כדאי וגם מותר להעדיף את היורש מן המחנה האידיאולוגי היריב, זה ש"הניצוץ" החלוצי-ציוני לא כבה אצלו, ולכן חיוניותו גדולה יותר וביכולתו להבטיח את המשך ההגשמה של חזון המייסדים.
העיקרון הזה שהגדיר עמוס עוז תואם באופן מפתיע את ההשקפה שביטא אחד-העם במשנתו הלאומית וההיסטוריוסופית באשר לבעיות העם היהודי: מכוח "חפץ הקיום הלאומי", שהוא תבונת-על מיסטית הפועלת בחייו של עם ומביאה אותו לדאוג להישרדותו בהיסטוריה, תמיד ינצח בתולדות העם היהודי האגף, שבכוחו להבטיח את המשך קיומו של עמנו בהיסטוריה. על הנחה זו של אחד-העם ביסס גם א.ב. יהושע את הרומן ההיסטורי שלו "מסע אל תום האלף" (1997), שבו הסביר את העתקת ההגמוניה בעם היהודי מיהדות המזרח השוקעת בארצות האיסלאם הדרומיות ליהדות אשכנז המתקדמת והמתחזקת בצפון אירופה הנוצרית (פירוש זה לרומן "מסע אל תום האלף" מופיע בהרחבה בספרי "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית", 2000).
בסיפור "יורשים" נאלצים "צלניק" ו"מפציר" לדחות מפאת חולשה את קרב ההכרעה ביניהם על "הירושה", אך את תוצאות המאבק בסבב השני מנבא עוז בקובץ הזה בסיפור "אבודים", שהוא תאומו של הסיפור "יורשים": מי שיקרא את הסיפור "אבודים" בצופן האלגורי, יגלה מי משני הטוענים ל"ירושה" יזכה בה ויגשים בעתיד את תוכניתו, באשר למה שייעשה במפעל שהורישו המייסדים. סיומו של הסיפור "אבודים" יחשוף לקורא סתירה מרתקת בין תוצאת הסבב השני במאבק בין היורשים לבין העמדה הפוליטית, שבה באופן מסורתי אוחז עמוס עוז במציאות, ולא רק אוחז, אלא שבכל מערכת בחירות גם חוזר ומגייס את פרסומו כסופר כדי לעשות לה נפשות. הצלחתו הדלה בתחום זה מוכיחה, שעוז לא שינן מספיק את תורתו של אחד-העם על כוחו המסתורי והמופלא של "חפץ הקיום הלאומי", המכריע בכל עת ויכריע גם בימינו, בבחירת היורש, אשר לו זקוק העם היהודי להבטחת עתידו.
