מפעם לפעם אנו מתבשרים, באמצעות התקשורת, כי המקום אליו אנו שולחים את ילדנו על-מנת לשהות, להתחנך וללמוד – איננו מקום בטוח. סטטיסטיקה שנעשתה מלמדת כי בתקופת השהות במתקני הלימוד התקניים בישראל, יחווה אחד מחמישה ילדים סוג של הטרדה מינית. חלק גדול יותר מהילדים יהיה מעורב באלימות ובטקסי ביזוי שונים הנהוגים בעולם הלימוד. במכבסת המילים נוהגים לקרוא לכך: משחקי ילדים.
הגענו למצב בו אנו קוראים ושומעים אפילו על מקרי רצח בין כותלי בית הספר. שגרתיים יותר הדיווחים על מעשים מגונים (בין תלמידים) שמתגלים מדי פעם (אם כי לא תמיד בתוך בית הספר או לא תמיד בשעות הלימוד), על תלמידים אלימים כלפי חבריהם ורכושם ולעיתים גם כלפי מורים ורכושם, על עברות סמים ברמות שונות, על היעדרות בלתי מוסברת של תלמידים משעות וימי לימוד (לעיתים בהסכמה), על רמה הולכת ופוחתת של רמת ההשכלה בקרב תלמידים ועוד.
ככל שמצטברים המקרים, מתקבל הרושם כי התלונות מטופלות רק לאחר שנוצר משבר: לאחר שתלמידים או מורים נפגעו בצורה דרמטית. התחושה היא שמטפלים בעיקר בבעיה לאחר שהמקרה התגלה או התפרסם. לא מסיקים מסקנות על-מנת למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד ובבתי ספר אחרים. החשש הגדול הוא מפני המקרים שאנו לא שומעים עליהם. המקרים שאינם מדווחים. שרבים יודעים עליהם אך שותקים ועושים מעט למניעתם. בגדול, ישנה תחושה ברורה של חוסר שליטה. האנשים שאחראים בהווה להשגחה וחינוך על ילדים מגיל הגן ועד לכתה י"ב, אינם מסוגלים בחלקם להתמודד עם המשימה. חלק מהותי מהם עושה זאת במינימום הנדרש, לעיתים גם פחות מהמינימום. למרות שהבעיה "ותיקה" מאד, לא נראה שקיים תכנון רב שנתי ושיטת אכיפה כדי למנוע או לצמצם מאד את היקף הבעיה.
כמו בכל בעיה ותופעה שנחשפת לעיני הציבור – תחילה מתפרסמים סיפורים המציגים "סימנים מעוררי דאגה". בעולם התקשורת המפותח של ימינו, חשיפת הסימנים היא עניין שגרתי. זוהי נורת התראה אדומה ציבורית שמספרת למי שצריך לפעול (משרד החינוך, משרד הרווחה, מרכז השלטון המקומי, המשרד לביטחון פנים) כי ישנה בעיה שיש לתקן אותה; לא רק בדיעבד, אלא גם למנוע את היווצרותה להבא. זה לא נעשה. ברור לכל שמערכת ההתראה צריכה הייתה להיבנות ולהתריע ביוזמת הממסד (ולא התקשורת), אך כנראה שהיא איננה פועלת ברמה ארצית.
רוב ההורים אינו מתרשם מסיפורי תקשורת שמתגלים מדי פעם. הם מאמינים שהסיפורים המתוארים בתקשורת קורים ל"אחרים" אך לא לילד הפרטי שלהם. לעיתים, אני יושב ליד מדגם שלהם ושומע אותם אומרים את המשפט: זה נורא אבל אצלנו זה לא כך. ההורים מלמדים סנגוריה כי בכל כלל ישנם חריגים ולדעתם מספר החריגים נמוך. להמחשה ולהרגעה מביא "מדגם" ההורים לדוגמה את הסטטיסטיקה של תאונות הדרכים עם המסקנה המנצחת (לדעתם) כי העובדה שהתאונות קורות ויוצרות נפגעים, לא מונעת מכלל הציבור ללמוד נהיגה ולנסוע בכלי רכב. ישנו אפילו מיעוט של הורים שסבור כי בנם או בתם לא צריכים להיות נתונים בקופסה עטופה בצמר גפן ועדיף שילמדו להיחשף בהדרגה לקשיים בעולם האמיתי.
אלו הן שיטות המבוססות על חוסר אונים. ההורים אינם יודעים מה לעשות ולכן מספקים (בעיקר לעצמם) הסברים רציונליים, הסברים המעניקים אליבי לחוסר המעש שלהם.
בישראל ישנה מערכת גדולה של מאות אלפי עובדים העוסקים בדרך זו או אחרת במה שמכונה חינוך. המערכת כוללת גננות ומסייעות, מורות ומחנכים, מפקחים, מנהלים, עובדי רשויות, מאבטחים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ומטפלים שונים. קבוצה גדולה זו מופקדת על ארבע פונקציות: לוגיסטיקה, ביטחון, לימוד וחינוך. הבעיה היא שהמערכת הענפה הזו איננה מצליחה להגיע לקו המטרה: לגרום לכך שארבע הפונקציות יהיו במצב סביר ואפילו טוב. לי נראה שכל אחת מהפונקציות מתנהלת במצב רדוד, ללא שליטה יעילה וללא תיאום מלא. כאשר קורה משהו חריג לילד בעת שהותו בבית הספר, נוהגים להאשים את "כל העולם ואת אשתו" מלבד את אלה שמופקדים על ביצוע ארבע הפונקציות.
הגיעה העת ליצור תשתית לחינוך המבוססת על "כבוד וחיבה מהולים במשמעת הדוקה". הכבוד והחיבה הם הדדיים: מסגל המורים לתלמידים ולהיפך, ובין התלמידים עצמם. המשמעת ההדוקה היא האמצעי הנדרש כדי לאכוף את הכבוד והחיבה. מי שהטמיע את הכבוד והחיבה, לא נזקק להוראות המשמעת. הסמכות והיוזמה לביצוע צריכות להינתן להנהלות בתי הספר על-ידי משרד החינוך, ועליו לוודא שהסמכות והיוזמה גם מבוצעות. הורים השולחים את ילדיהם לגנים או לבתי ספר צריכים להיות בטוחים כי על ילדיהם מפקחת בכל זמן שהותם בבית הספר העין המכבדת והשולטת.
אין מצב בו תלמיד בבית הספר נמצא מחוץ לעין השולטת של המורה, המחנכת, המנהלת של בית הספר, או המקבילה בגן. השליטה נעשית גם באמצעות שיחות קבועות מתועדות בין המחנך והמנהל לבין התלמיד כדי לוודא שאין מטרד מתחת לפני השטח. את המראיין צריך ללמד את שיטת התשאול על-מנת שהשאלות יביאו את התלמיד ואת המראיין למטרה: לוודא שהכל תקין ואין גורם מפריע ללימודיו של התלמיד. נמצא גורם מפריע, פדגוגי או התנהגותי, עליו להיות מטופל ומתועד כולל בדיקת ביצוע.
חייבים לוודא שאין מקום בבית הספר בו העין השולטת לא פעילה. מקומות ללא שימוש או דורשי פיקוח (חדרי כיתות ומעבדות כשלא מתקיים בהם שיעור, מרתף, גג וכו') יינעלו. הגישה למקומות רגישים (מזגנים, מתקני מתח וחשמל, חלונות וכו') תהיה מבוקרת. היכן שנדרש, הגישה תחסם במנעול ובריח. חצר בית הספר תהיה בשליטה מלאה של הסגל או מי שמונה מטעמו להשגיח. חדרי השירותים חייבים להיות בשליטה מבלי לפגוע בפרטיות. לאחר שעות הלימודים או בימים שלא מתקיים בהם לימוד, חייבים לפרוש בבית הספר מערכת שליטה. מי שאינו עושה זאת יוצר לעצמו "שטחים מתים" ללא פיקוח. זוהי פרצה המזמינה ניסיונות של תלמידים לבדוק את הגבולות המותרים.
הנהלת בית הספר צריכה לקבל סמכות של אפס סובלנות לאלימות לסוגיה. הסמכות תינתן על-ידי משרד החינוך ותהיה מגובה על-ידי הרשויות (מקומית וארצית) ומתואמת עם ההורים. מי שחורג מקוד ההתנהגות מכל סיבה – יעזוב את בית הספר למסגרת מתאימה.
כדי להגיע לרמה נאותה של חינוך צריך לייסד תחילה תשתית של כבוד ומשמעת. התשתית היא הבסיס החיוני שעליו תיבנה הרפורמה ברמת החינוך. אלו הם שני רכיבים נפרדים והכרחיים לתוצאה הנאותה הנדרשת מילד שלומד בבית ספר או בגן בישראל. מי שלא יבדוק וישדרג תחילה את התשתית של כבוד ומשמעת, דומה למי שבונה מבנה עתיר קומות על קרקע שטרם נבדקה והותאמה ליסודות המבנה.
