סברנו לתומנו, כי פסה לה מן העולם אותה הצגת הגלדיאטורים במשכן הקולוסיאום ברומא, לקול תשואות ההמון המשולהב - קצר הרוח וצמא הדם. גלדיאטור, למי ששכח, הוא כינוי ללוחם ברומא העתיקה (ובמקומות אחרים) שעסק במופעי בידור, שכללו קרבות בין גלדיאטורים לבין עצמם או בין גלדיאטורים לבין חיות פרא מסוכנות. לעתים קרובות הסתיימו קרבות אלה במות הגלדיאטור. קרבות של גלדיאטורים התקיימו בערים רבות של הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, לעתים במבנים שנבנו במיוחד לכך, כדוגמת הקולוסיאום. סוגים שונים של גלדיאטורים נלחמו בצורות קרב שונות. הרומאים, נוהגים היו להעניש עבריינים על-ידי הפיכתם לגלדיאטורים. גם שבויי מלחמה אולצו לעתים להיות לגלדיאטורים. מרגע שהשופט היה משחרר את מטפחתו וברגע שהייתה זו נוחתת על הקרקע, היה הקרב מתחיל. גלדיאטור שנפצע או אפסו כוחותיו ולא יכול היה להמשיך בקרב, היה מרים את אצבעו ושוכב.
בשלב זה היה גורל הגלדיאטור נתון בידי הצופים, הקיסר ואזרחי רומא. אם רוב אזרחים כיוונו את אגודלם אל צווארם, היה הגלדיאטור מוצא להורג על-ידי יריבו, בתנאי שהקיסר הסכים לכך. סברנו - אך טעינו. המשטרה "שלנו" (הפעם מרחב הירקון), מתגעגעת לתקופה ההיא. משכך, היא אימצה את התופעה הנלוזה והנפסדת והיא "מייבאת" אותה משם, פעם אחר פעם - מידי יום ביומו - ככלי נתעב בידיה. החשודים והעצורים בידי המשטרה החובבנית שלנו - הם הם ה"גלדיאטורים" החדשים - המודרניים - לבוא עמם לציבור צמא הדם ולהשליכם לתוך ה"קולוסאום הציבורי" לעבר הפיות הרעבים. "קחו דם" - "הרבה דם" - צועקת המשטרה אל הקהל. קחו את "המנה היומית" שלכם.
הפעם עסקינן בהתנהלותה של משטרת מרחב הירקון, בראשות תנ"צ מוטי כהן, הוא אחיו של המפכ"ל רנ"צ דודי כהן, ב"פרשת דודו טופז". ראויה היא משטרת המרחב, לשבח, מחד, אך גם לגנאי, לבוז, ללעג ולביקורת קשה - מאידך. ראויה היא, לשבח ולהלל, אודות עבודת חקירה ומודיעין מקצועית, סביב לשעון, ימים כלילות, כדי קירבה לפיצוח או "פיענוח" בעגה המשטרתית - את הפרשה - היא פרשת תקיפתם והכאתם של בכירים מתעשיית התקשורת. בפן הזה - החקירתי - המודיעיני - אין לי אלא להסיר את הכובע ולהצדיע. בעובדה לא היססתי ולו לרגע, והתקשרתי לטלפון הנייד של חברי, ידידי ורעי הטוב, הוא מפקד משטרת מחוז ת"א, אשר נכנס רק בימים האחרונים לתפקידו, ניצב שחר איילון, כדי לברכו ולומר לו "ישר כח".
ניצב שחר איילון הוא קצין משטרה מהמעולים והמקצועיים ביותר שהכרתי והרי סוד גלוי הוא, כי אינני ממהר לשבח, לשון המעטה, את לובשי המדים הכחולים במשטרת ישראל - ה"זוכים" ממני לקיתונות של רותחין כל השנה. ראויים לשבח הם סנ"צ נמרוד דניאל, שאת יומו הראשון במשטרה עשה בניידת של "קרמשניט" (סנ"צ אפרים ארליך) השוטר האגדי - המקצוען - וממנו, ככל הנראה, שאב את הבסיס לעבודת משטרה נחושה, איכותית ויעילה. מ"קרמשניט" הוא גם למד, כנראה, איך בלילה אחד מפוענחת פרשיית רצח השבעה מעשה מוחמד חלאבי (1989). גם פקד קובי גטניו, הוא ראש הצח"ם, בפרשת טופז - ראוי לכל שבח והלל תודות לעבודתו המשובחת.
בה בעת, ראויה משטרת מרחב הירקון לביקורת נוקבת אודות התנהלותה, הגובלת בפלילים ממש - בכל הקשור לאותה פרשה. שהנה - אליה וקוץ בה. קוץ גדול. קוץ פלילי.
הליך מעצרו של דודו טופז, למן המעצר והחיפוש בביתו, עובר בהבאתו למשטרת מרחב ירקון, ברחוב ראול ולנברג 10 בתל אביב היה פארסה ממש - הראויה לכל גנאי. המשטרה החלשה, חסרת ההישגים והפענוחים, אשר תדמיתה בעיני הציבור בשפל חסר תקדים,
הזמינה (!!!) אחר כבוד, מבעוד מועד, את כל אמצעי התקשורת לראות ולצפות ב"חגיגה" / ב"הצגה" ב"מופע", על-מנת יסקרו, יצלמו, ידווחו, זה מקרוב ממש, בדרך בלתי אמצעית, את הליך המעצר של הדמות המפורסמת מבראשית. מן המסד ועד לטפחות. מעצר בשידור ישיר מהדירה בתוך מבנה בית המשותף, קבל עם ואומה, קבל עם ועדה. רוצה לומר: משטרת ישראל, משטרת מרחב הירקון, לא בחלו בשום אמצעי,
גם לא זה הבלתי חוקי בעליל, והדליפה, כן הדליפה, מעשה של זדון, בכוונת מכוון, לכל אמצעי התקשורת (רדיו, עיתונים, טלוויזיה, אינטרנט, ו... אינטרקום), אודות הפרשה, אודות שם העצור המפורסם, מיקומו, שעת המעצר, החשדות, עילת המעצר וכתובתו המדויקת (רחוב, קומה, דירה).
לצד הדלפה מרושעת זו היו לובשי מדים שהוסיפו גם הדלפות משלהם אודות "חומר החקירה", הראיות, הנסיבות, המעצרים והעצורים הנוספים, התלונות שבדרך וכיו"ב. בכל מהלך השבוע, זכינו לחטט בנבכי הראיות, תוצאי הדלפות השוטרים.
זהו משפט שדה ללא מרכאות. זוהי התפארות, גאוותנות, רברבנות לשמה. שוויץ של פאסון. מעשה עלוקה שמנה - על דמו של חשוד - ספק בריא. זוהי התנהגות כוחנית ואלימה של משטרה חלשה, רברבנית, חסרת הישגים, חסרת גאווה, המנסה להאדיר ולהעצים את שמה באמצעים מלאכותיים, בתקווה שהציבור "יאכל את הלוקש" ויבלע אותו. זהו שימוש לרעה בכח המשרה. זוהי הפרת אמונים - במלא עוצמתה. זוהי משטרה ברברית, כוחנית, אימה, המנצלת את חולשת אוכפי החוק (מח"ש, פרקליטות, יועץ משפטי לממשלה) העוצמים עין, שנים, בכל פעם שמדליפה המשטרה ועוברת על החוק - פעם אחר פעם - במודע ובמתכוון.
ממה נפשך? סעיף 496 לחוק העונשין "גילוי סוד מקצועי" - נעלם מעיני המשטרה החובבנית. סעיף 117 לחוק העונשין "גילוי בהפרת חובה" איננו מוכר למשטרה המתוסכלת. סעיף 119 לחוק העונשין: "גילוי בהפרת אמון" נשמט מידיעתה של המשטרה החלמאית. חוק העונשין - לצנינים בעיניהם. הם בזים לחוק. הם רומסים אותו ברגליהם. שהרי הכל הרי יודעים, כי במח"ש טורחים שנים שלא לאכוף את החוק ונמנעים מלחקור ומלהעמיד לדין מדליפים מקרב לובשי המדים הכחולים. ההדלפות - פגע רע המה. אלא שמה שמותר למלך/למולך - אסור הוא על העבד. המשטרה - מורמת מעל לחוק. לית דין. לית דיין. איש הישר בעיניו ייעשה. הכל הפקר. הכל מותר. גם שמו הטוב וכבודו של החשוד - הפקר בעיניה. היא מקיזה דם בחוצות. היא פוגעת בזדון בזכויות יסוד של חשודים. היא מתעמרת בהם. היא מתעללת בהם. היא מצפצפת על החוק. היא משתינה - מהמקפצה אל מול עיני היועץ המשפטי לממשלה (לדורותיהם) אל מול פרקליט המדינה (לדורותיהם) אל מול ראשי מח"ש (לדורותיהם). כשם ששוטריה נוהגים בניגוד לחוק ברכב משטרתי חדשות לבקרים, ואני הרי מצלם אותם יום יום ללא חשש וללא מורא, כך היא מתנהלת בעניין ההדלפות הסדרתיות כשיטה ממש. היא חיה מזה. היא נושמת את זה. תופעה זו - של הדלפות - שנים רבות היא לחם חוק עבורה - והכל עוצמים עין וטומנים ראש בחול. אין יום שאינני מגיש תלונה ליועץ המשפטי לממשלה על ראיות בעניין הדלפות. כותב, מתריע, מציק. לאיש לא אכפת. איש לא עושה לבער את הנגע. מדינת חלם. רקב שלטוני - מהיסוד. נתמה: היכן היא אותה "מהפיכה החוקתית" עליה הצהיר נשיא בית המשפט העליון דאז, פרופ' אהרן ברק, בהתייחסו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? הנעלמה היא מעיני המשטרה?
את החולי הזה, הרקב בן שנים רבות (מדי), קיבל ניצב שחר איילון, הממ"ז החדש, בירושה. הוא צריך זמן כדי לשקם את ההריסות. ימ"ר תל אביב שלו - חסר ברק וחסר הישגים. אני נותן ומעניק לו את כל הקרדיט שבעולם להוכיח כי יש בכוחו משום לבער את הנגע ולעקור אותו כדי שורשו. רק כך יירשם בספר דפי המחוז. תנו לניצב שחר איילון המוכשר והישר את הצ'אנס - ההזדמנות - והוא עוד יראה לכם כי אפשרית משטרה אחרת בישראל. משטרה שיודעת לבצע עבודת חקירה בצנעה, בענווה, בשקט, במקצועיות טהורה ומזוקקת, ללא יוהרה, ללא רדיפה (כדי אמוק ממש) אחר פרסום, והכי חשוב - עם תוצאות למכביר ("פיענוחים", "פיצוחים"). ולמדליפים - אל תהא תקווה - וכל הרשעה - כרגע תאבד.
