כשפנה פעיל הימין אריה קינג לבג"צ בדרישה להרוס בתים ערבים שנבנו על קרקע יהודית פרטית בירושלים, הקפיד לציין שהעתירה סימטרית לחלוטין לזו שהגישו "שלום עכשיו" בעמונה, שהובילה להחרבת הבתים היהודיים שנבנו על קרקע פרטית ערבית. התשובה חסרת הבושה של השופטים לעתירה הייתה שהבנייה הבלתי חוקית היא אכן בעיה חמורה, אך הם סומכים על סדר העדיפויות של המדינה. היה זה המשך טבעי לפסק הדין בעתירה נגד עקירת גוש קטיף, שבה החליט בג"צ - זה שידו בכל, שדווקא הפעם הוא אינו מתערב בהחלטה.
גם ההיענות של בג"צ לעתירות שמאל, זריזה והחלטית בהרבה לעומת עתירות מימין. ההטיה הפוליטית של שופטי בג"צ כבר אינה במחלוקת, אלא אקסיומה, "על השולחן" והתנהלותם הכוחנית והצינית מופנית בעיקר כלפינו - הימין, הכתומים, המתנחלים.
מוקד הכח העיקרי השני הינו התקשורת. מיותר לתאר את השליטה המוחלטת של השמאל הרדיקאלי, כ-100 איש בסה"כ, המכתיבים את סדר היום המעוות שלהם לכל המדינה, ממרום עמדתם בכל כלי התקשורת הממלכתיים וברוב התקשורת הפרטית. השליטה בתקשורת ובבג"צ מאפשרת להכתיב את מדיניות השמאל הקיצוני לכל מערכות השלטון. כל ממשלות הימין, כולל הנוכחית, לא העזו לגעת בשלטון הטוטליטארי הזה, וכניעתן לו הפכה אותן למשתפות פעולה נרצעות.
התוצאה כעת היא שאנחנו, המתנחלים, שנואי נפשם, נמצאים תחת מכבש רב תחומי והרמטי של אפלייה ורדיפה, ההולך וסוגר עלינו מכל עבר:
ההקפאה המוחלטת. רק ביש"ע הרשויות המוניציפאליות אינן ריבוניות להחליט על בנייה אלא רק לאחר מסע ייסורים בירוקרטי הדורש שורת חתימות של שר הביטחון, נוהל שנוצר בזדון כדי לתקוע מקל בגלגלי ההתיישבות. כך הופכים ישובים שהוקמו, מומנו וחוברו לתשתיות ע"י המדינה, ל"מאחזים בלתי חוקיים" כי שר הביטחון אינו מואיל להעניק את החתימה האחרונה.
ממשל צבאי. לאחר הסכמי אוסלו הפכו רוב הערבים ביש"ע לנתיני הרשות הפלשתינית, כאשר כמעט היחידים שנותרו תחת "הכיבוש" והממשל הצבאי הם רק... אנחנו, המתנחלים. תחת המנגנון האבסורדי הזה יכולה "הדמוקרטיה" הישראלית לדכא אותנו באופן "חוקי".
אכיפה. המנהל האזרחי שהוקם במקור לניהול חיי הערבים תחת הממשל הצבאי, עבר הסבה לאכיפה דרקונית של חוקי תכנון ובנייה נגד מתנחלים. ב-2006 התפרסם כי הפרקליטות הצבאית הורתה למינהל להעדיף את הערבים על יהודים בכל מקרה של מחלוקת קרקעות. בדוח עדכני של המינהל צויין שהאכיפה נגד בנייה יהודית גדולה בהרבה מאשר ערבית (שטחי c בלבד!), למרות שכמות ההפרות של הערבים גדולה בהרבה, ומאז מרץ 2008 הופסקו כמעט כל פעולות ההריסה אצל הערבים.
רדיפה משפטית. "המחלקה לתפקידים מיוחדים" בפרקליטות מקיימת מפקדה רב תחומית הכוללת את צה"ל, המשטרה, השב"כ והפרקליטות ליישום מדיניות אפלייה רשמית נגד המתנחלים והימין. השיטה כוללת "נהלים מיוחדים" דרקוניים שבמסגרתם נפתחים בסיטונות תיקים למתנחלים על "עבריינות פוליטית" וכמעט ולא נסגרים. על כל זיכוי מוגשת שרשרת עירעורים, גם בתיקים חסרי סיכוי, הכל במטרה למרר את החיים. זאת לעומת כמעט אפס טיפול בעבריינות ערבית, פרט לטרור רצחני. הדבר בולט במיוחד כשסדר העדיפות המוכתב למשטרה גורם לכך שהטיפול בעבריינות רגילה ביו"ש עלובה כמו ביתר הארץ, בעוד שהטיפול בסוגיות "פוליטיות" נמרץ והחלטי. מחלקה זו, בראשות שי ניצן, אחראית גם למידת הסדום שהונהגה לדיכוי ההתנגדות לגירוש.
כמו-כן קיימים הבדלים ניכרים בין תשובות הפרקליטות בבתי המשפט לעתירות נגד בנייה יהודית לעומת ערבית, לטובת הערבים כמובן.
המחלקה היהודית בשב"כ. גוף ענק המונה מאות אנשים העוקבים יומם ולילה אחר ציבור המתנחלים ופעילי ימין. בין היתר, הם אחראים לתשאולים לנוער בתהליך הגיוס לצורך סינון פוליטי, פעולה המחייבת תשתית מעקב אדירה אחרי כל הנוער ביו"ש. בה בעת המשאבים וכח האדם המטפלים באנרכיסטים הפועלים בגלוי ובאלימות נגד קיומה של המדינה, בטלים בשישים.
אפלייה ביטחונית. מערכת הביטחון פותחת באופן עקבי מחסומים ודרכים לערבים ביו"ש ומסכנת ביודעין את חיי המתנחלים. בה בעת נאטמים הפתחים לכיוון הקו הירוק, כי שם אסור שיהיו פיגועים. נשק נלקח בהדרגה מידי מתנחלים, לעומת נשק המסופק ל"משטרה הפלשתינית" המאומנת היטב והמוחדרת לשטח כאילו לא היה אוסלו מעולם. כבר היום נשמעים איומים שבמידה ולא תהיה "התקדמות", יופנה הצבא הזה נגד ישראל. התוצאות כבר ניכרות בשטח. אחד האקדחים שסיפק נתניהו בהסכם חברון לערפאת, שימש לרצח דוד רובין ואחיקם עמיחי הי"ד בנחל תלם, כמו הרובים שסיפק אולמרט למחבלים במדים שרצחו את עידו זולדן הי"ד. כל זה לא פגע בתהליך המחילה שלו זוכים מאות מחבלים מבוקשים, בתוספת למאות המשוחררים מהכלא בכל הזדמנות.
בנוסף, נמחק התקציב למיגון ירי לאוטובוסים חדשים במקום אלו המתבלים בשרות "אגד" ביו"ש. מערכת הביטחון גם אינה מתירה להשתמש באוטובוסים בלתי ממוגנים, דבר שהתושבים היו מוכנים לו. כך יוצרים אילוץ ולא מספקים פתרון.
אפלייה תקציבית. הממשלות האחרונות גיבשו קריטריונים תקציביים שנתפרו כדי ליצור מצב בו רובה המכריע של ההתיישבות ביו"ש תסבול מקיצוצים ניכרים בתקציבים מכל הסוגים, כולל אי מימון מרכיבי ביטחון.
הידוק הבדיקות במעברים. ישראל בנתה מעברי גבול בינלאומיים לאורך הקו הירוק. בהדרגה מהודקות הבדיקות לאזרחים ישראלים ע"מ להרגיל אותם לקשיים הולכים וגוברים ביציאה לכיוון הקו הירוק. הניסיונות לסמן אותנו ע"י "תגי חלון" מסוגים שונים אינו אלא תרוץ לדחיקתנו לפינה.
שלילת זכות הקניין. מקרה "בית השלום" בחברון הוכיח כי גם זכות הקניין נשללת. קנייה מוכחת ומתועדת המבוטלת בעזות מצח ממניעים פוליטיים, זוכה לגיבוי שערורייתי של בג"צ, כדי למנוע את הגדלת הישוב, בתירוצים עלובים שרק תקשורת עויינת מסוגלת לקנות ולהפיץ.
"חוק ההינתקות". כשאוזלים השקרים של "שמירת החוק", מחסלים את הישובים ע"י שלילת חוקיותם. ישובי גוש קטיף וצפון השומרון היו חוקיים למהדרין, ולהשמדתם נחקק חוק אנטישמי האוסר על "ישראלים" לשהות במקומות אלו. כמובן שאיש אינו מיישם את החוק על השחקן הערבי-ישראלי, ג'וליאנו מר, למשל, המקיים חוגי תיאטרון בג'נין. החוק הזה מיועד ליהודים בלבד והופך איזורים מסוימים ל"יודנריין", תופעה שאינה קיימת כיום בשום מקום אחר בעולם.
גירוש אלים. עקירת ישובים חוקיים או "בלתי מורשים" באופן ישיר או באמצעות תירוצים משפטיים. טיהור אתני, המוגדר בחוק הבינלאומי כ"פשע נגד האנושות", הפך לדבר שבשגרה כשמדובר בנו, ואינו עולה על הדעת כלפי ערבים.
כך, בכח הזרוע בולמים קנייה ובנייה למניעת גידול האוכלוסיה, פעילים נרדפים ע"י צווי הגבלה, חקירות, מעקבים והאזנות. מפקירים את חיינו, רוצחים את אופיינו בתקשורת ורומסים את זכויותינו בבג"צ. כמובן שהמטרה הסופית של כל המערכת הזו הינה חיסול הנוכחות היהודית ביו"ש, ונוכח התופעה המרתיחה של "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ", ניגשים לשלב "היאורה תשליכוהו", ע"י גירוש ישיר וברוטאלי.
לאחר מלחמת לבנון הפך אולמרט לברווז צולע, והשתררה "הפסקת אש" במלחמה שבין הממסד למתנחלים, שהתבטאה בגניזת "ההתכנסות". מאז השתנתה הטקטיקה של השלטון מהתנגשות חזיתית להידוק החנק ע"י כרסום איטי בזכויות, בבנייה, בתקציבים, בביטחון וכו'. כעת, באמצעות ממשלה יציבה יותר, מתחדש הניסיון לגשת לשלב תוקפני של עקירת ישובים, תחת הכינוי האורווליאני "מאחזים לא חוקיים".
ואנחנו? בהדרגה רכשנו מאפייני התנהגות של אישה מוכה. אנו מאושרים מכל יום שאנו קמים לבוקר שבו איננו מוקפים בבריונים שחורי מדים הבאים לזרוק אותנו מהבית, כמו אישה הרואה כהפתעה נעימה את אותם ימים שבהם אינה חוטפת מכות. השלמנו עם הפיכתנו לאזרחים משוללי זכויות, סוג ב'.
עודף המוטיבציה וההתנדבות שלנו ושל בנינו הוביל ליצירת כללי משחק מטורפים:
- אנו משדרים כי שכחנו וסלחנו, וגם להבא נבלע כל גזירה.
- אנחנו ובנינו נדרשים לנקות אחרי שלטון אווילי, מרושע ומושחת את כל הלכלוך שהוא משאיר ואמורים לשלם בדמנו את מחיר ריסון המפלצות שהוא יצר.
- הנוער הכתום שנעצר וחוטף מכות רצח מבריוני המשטרה, משתוקק להתגייס ואמור לשלם בגופו ואף בחייו את מחיר האיוולת שאותה ניסה למנוע, עיינו ערך עמיחי מרחביה הי"ד שנפל בלבנון ודביר בר-חי שנפצע קשה ב"עופרת יצוקה".
- ישראל אמורה להפיל את שלטון החמאס כדי לסלק את המכשול להקמת מדינה פלשתינית. תפקידנו בתסריט הזה הוא להילחם ואף לשלם על כך בחיים, ובכך ליצור את התנאים לגירושנו כתוצאה מהסיכוי להקמת מדינה פלשתינית שייווצר בעקבות לחימתנו האמיצה.
- רדיפת הקצין אדם מלול מוכיחה כי גם בצבא לא יקבלו חיילים בעלי מוטיבציה גיבוי וגם המערכת המשפטית הצבאית תעדיף את טובת הערבים.
- כל מחבל שייתפס ישוחרר בשלב כלשהו ואז יהיה על חיילינו לרוץ ולהסתכן מחדש.
העובדה הגרוטסקית היא שאנחנו משתפים פעולה בחדווה השמורה לעבדים נרצעים במיוחד, למרות שאיש בשלטון לא התחרט, לא התנצל ולא שינה כיוון. הממשלה החדשה אמורה להיות ההיפך מכל זה, ואם גם היא תבגוד, אנו עומדים בפני מערכה מורחבת המאיימת להפוך אותנו למהדורה אומללה במיוחד של גוש קטיף, שלאחריה שוב אנו נהיה אלו האמורים להציל את המצב ולשלוח את הבנים לקרב, מסימטאות מחנות הפליטים העתידיים שלנו.
הממסד הישראלי מוג הלב וכפוי הטובה אינו מתגמל ציבור מסויים בהתאם לתרומתו, אלא רק לפי הנזק שהוא מסוגל לחולל. כך, למשל, הפכו הערבים למלכי הארץ. אם אנחנו רוצים לשמור על הארץ, כמו גם על בתינו ועל כל מפעלינו, הגיעה העת לרמוז למדינת ישראל כי תמה עונת הפראיירים. הגיעה העת לדרוש תמורה עבור המוטיבציה לשרת. לא שיש לנו דרישות מוגזמות מדי – רק שוויון זכויות.
