גם לתמונה האידילית של חיים לא-מוסלמיים שלווים ובטוחים תחת שלטון האיסלאם אין בסיס עובדתי של ממש. ההיסטוריון ריצ'רד פלטשר מציין בספרו "Moorish Spain", כי למעט תקופה לא ארוכה במהלך המאה ה-11, נרדפו הלא-מוסלמים במשך מרבית 700 שנות שלטונם של המוסלמים בספרד. לשיאן הגיעו הרדיפות בפרעות האנטי-יהודיות שהתרחשו בגרנדה ב-1066. ואילו ב-1126 אלפי נוצרים נמכרו לעבדות וגורשו על-ידי השליטים האלמורבידים למרוקו. אין לשכוח כי אפילו הרמב"ם נאלץ לברוח מקורדובה לצפון אפריקה בשלהי המאה ה-11, בגלל קנאי הדת המוסלמים, שכבשו אותה והשליטו בה את חוקי האיסלאם באכזריות רבה. וכל זה התרחש במקום שבו, לדברי אובמה, התקיימה "מסורת [מוסלמית] גאה של סובלנות".
יש אינספור דוגמאות להשפלות, רדיפות ואפליה נגד לא-מוסלמים במקומות אחרים ברחבי העולם המוסלמי, שהיקפן היה אפילו גדול יותר. כך למשל, במרוקו נרדפו היהודים על-ידי המווחידון במאות ה-11 עד ה-13, ב-1678 גורשו יהודי תימן מעריהם לאחר שסירבו להתאסלם (גירוש מוזע), ב-1840 התרחשה עלילת דמשק וב-1875 – עלילת חלב. זאת מבלי להזכיר את הרדיפות במרוקו, בעירק, במצרים ובסוריה, שהתגברו במאה ה-20 עם עליית הציונות והתפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל.
אבל אובמה אינו חריג בנוף הזה של מכחישי הדיכוי האיסלאמי ומעוותי ההיסטוריה לצרכיהם האידיאולוגיים והפוליטיים. השמאל הקיצוני הישראלי הקדים אותו בניסיונותיו לשכנע את הציבור הישראלי כי פני האיסלאם הערבי לשלום וכי אין מדובר בתרבות ובדת עוינות אלא להיפך – באמונה סובלנית ורודפת שלום. כראיה לכך הם המציאו את מיתוס החיים היהודים האידיליים במזרח.
לטענתם, היהודים חיו לצד מוסלמים בכבוד הדדי, בשוויון ובשלום, לא נרדפו על דתם ולא הופלו ונטבחו כמו שאירע באירופה הנוצרית והאנטישמית. כך, בשם השיבה לתור הזהב כביכול של אנדלוסיה, ביקש השמאל להכשיר את לבבות היהודים בישראל לוויתורים על חלקי מולדת ולנטילת סיכונים ביטחוניים כבדים.
כאמור, הבעיה העיקרית בתזה הזאת היא התנגשותה עם המציאות, אבל כמו במקרים רבים אחרים בהם ניסה השמאל הישראלי למכור לציבור הישראלי רעיונות עוועים, המבוססים על שכתוב של ההיסטוריה ועל עיקום המציאות – גם כאן הייתה הצלחתו חלקית בלבד. אי-אפשר למכור סיפור שקרי למאות אלפי יהודים יוצאי מדינות ערב, אשר חיו את ה"אידיליה" הזאת לצד הערבים המוסלמים. למעט מקרים יוצאי דופן של יחסי ידידות על בסיס אישי, ניסיונם של היהודים שחיו שם היה עגום מאוד. כמעט כל מי שנולד בארץ מוסלמית יכול להעיד על השפלות, רדיפות, התנכלויות ואפליה. זו הייתה המציאות של יהודי המגרב, מצרים, סוריה, פרס, עירק, תימן ולמעשה – של כל העולם הערבי המוסלמי. אמנם, כמעט שלא התקיימו שם פרעות בהיקפים המוניים כאלו שהתרחשו באירופה, אבל קיומו של היהודי תחת שלטון האיסלאם היה נסבל רק בקושי, כאזרח סוג ב' שמותר לפגוע בו, להשפילו ולהפלותו מבלי שהפוגע המוסלמי ייתן את הדין על מעשיו כפי שהיה נותן אילו פגע במוסלמי. חייו של היהודי, כמו של הנוצרי, היו תלויים במידה רבה בטוב ליבם של השליטים, ואלו כידוע לא תמיד היו נדיבים.
האם זהו העתיד שמכינים לנו אובמה והשמאל הישראלי כשהם מוכיחים את ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל על קוצר ראותו בהבנת מעלותיו של הקיום לצד מדינה מוסלמית נוספת, אשר תקום על שטחי יהודה ושומרון ותנתב אליה מיליוני פליטים מארצות ערב? האם לכך הם חותרים כאשר הם "מוכרים" לנו את הפנטסיה הזאת, על-רקע הצהרותיהם החוזרות ונשנות של מנהיגי הפלשתינים בדבר אי-הכרתם בישראל כמדינת היהודים? הייתכן שהם עצמם החלו להאמין בחלום שהמציאו כאשר הם מתעקשים ללחוץ על ראש ממשלת ישראל להיעתר לכל מבוקשם של הפלשתינים? האם הם שכחו כל כך מהר, כי כל ויתור ישראלי על חלקי מולדת, כמו למשל ההינתקות מעזה, נוצל לבניית בסיס קרקעי לתעשיית הטרור שמטרתה להשמיד את מדינת ישראל?
אובמה ועדת מעריציו הישראלים מציירים לנו תמונה ורודה של תרבות איסלאמית מתונה וסובלנית – בניגוד לכל הראיות לפגיעות מתמשכות בעולם המוסלמי, בעבר ובהווה, בכל מי שאינו מוסלמי.
אין זה סוד שהמוסלמים (ביוזמת השלטונות או תוך עצימת עין מצידם) מתנכלים לקופטים במצרים, קוטלים בנוצרים בסודן, מצֵרים את רגליהם של המרונים בלבנון, ואף את הקהילה הנוצרית הזעירה בעזה השמידו כמעט לחלוטין. הניסיון ההיסטורי של חיי לא-מוסלמים תחת שלטון איסלאמי הוא עגום מאד ונאומים צדקניים לא ישנו זאת. מה שכן עלול להתרחש, לאור מדיניותו הפייסנית של הממשל האמריקני החדש, הוא חזרה על שגיאותיהם של מנהיגים מערביים פייסניים כמו נוויל צ'מברליין וג'ימי קרטר, שמדיניותם הרופסת נוכח עריצויות הובילה לאסונות גדולים לעמיהם ולעמי העולם. זהו שיעור של ההיסטוריה, שאובמה החמיץ.
ההישענות על מורשת היסטורית דמיונית של סובלנות איסלאמית כלפי בני דתות אחרות מפחיד שבעתיים, כאשר הוא מלווה בסירוב לנקוט צעדים מעשיים, שימנעו מאירן המוסלמית לייצר נשק גרעיני אשר אם לשפוט על-פי הצהרות מנהיגיה, ייועד להשמדה, בין היתר, של הישות הציונית הכופרת.
