מבנה זה של עלילת הנובלה, המעניק תשומת לב זהה לשני הסיפורים ולשתי המציאויות שבהן מתרחשים האירועים המקבילים, מציב בפני הקורא אתגרים לא פשוטים: לברר אם הסיפורים משלימים זה את זה, או סותרים זה את זה, לקבוע אם מעמדם בעלילת הנובלה הוא שווה, או שלאחד מהם מעמד עדיף על זה של רעהו, ולהגדיר את המטרה הרעיונית של הנובלה בכללותה. כדי לעמוד באתגרים אלו, על הקורא לאסוף תחילה את המידע על הגיבורות הראשיות של שתי המציאויות השונות – ברוריה והרווקה.
הגיבורה האנושית אינה מזדהה בשמה בסיפור שהיא מספרת על עצמה. וגם בסיפור המקביל אנו מכירים אותה רק בעזרת המספר 456 א' שניתן לתיק שלה במחשב של ברוריה. בתיק זה גנוזות כל הוראות ההפקה של ברוריה לחייה של 456 א', ובכללם לא רק האירועים שכבר התרחשו בחייה, אלא גם אלה שצפויים להתרחש בעתיד. אך כדי להכיר את הביוגרפיה שלה, צריך הקורא לארגן תחילה במוחו בסדר כרונולוגי את המידע המפוזר באופן מעורב ביחידות הסיפור שהיא מספרת, המתייחסות לזמנים שונים בחייה.
כאשר הייתה 456 א' בת ארבע, נטש אותה אביה, שבחר לעזוב את אמה ולעבור לחיות עם המאהבת שלו, אניטה. אמה של הגיבורה לא התגברה על בגידת בעלה בה, חלתה בסרטן ונפטרה מן המחלה בטרם עת. אחרי פטירת אמה, החליטה 456 א' להתרחק מהסביבה שבה תכפו האסונות בחייה. היא נפרדה מצחי, החבר שלה, ונסעה להודו. אך באופן מפתיע חזרה ופגשה שם את צחי, שאחרי פרידתה ממנו שכנעו אותו חבריו להתלוות אליהם לטיול בהודו. הקשר המחודש עם צחי החזיק מעמד זמן קצר. בהיותם בכפר נידח, הגיעה לשם ישראלית נוספת, מיכאלה, והצטרפה לחבורתם. בהשפעת בגידתו של אביה באמה, חשדה 456 א' בצחי שהוא התאהב במיכאלה ולכן החליטה לפרוש מהמקום ולהשלים את מסעה בהודו לבדה. שמונה חודשים אחרי ששבה לארץ, פגשה את צחי בשוק בתל אביב, ומפיו נודע לה שהוא ומיכאלה עברו להתגורר יחד כזוג, אחרי שחזרו מהודו כזוג מאוהב.
ביוגרפיה זו של הגיבורה 456 א' היא בה בעת גם בנאלית וגם מלודרמטית, כי לא רק אירועיה הם מהסוג השכיח בחיים, אלא גם הסיבתיות הניתנת להם היא מהסוג השיגרתי ביותר. ביוגרפיות כאלה מוגשות לנו תדירות בשבועוני בידור ובטלנובלות, שהתמחו בסחיטת הרגשות והדמעות של המכורים ל"סיפורים מהחיים". גם הכפלת ה"גורל" בחיי האם והבת, הנבגדות שתיהן על-ידי הגברים שלהן, מוכיחה כי הגדרות אלה אכן הולמות את הביוגרפיה של הגיבורה 456 א' בנובלה הזו. מדוע, אם כן, הצמידה המחברת את הסיפור הבנאלי והמלודרמטי הזה, למקבילו – הסיפור הפנטסטי על ברוריה והפקותיה?
מטרת ההצמדה של הסיפור הארצי לסיפור הפנטסטי נחשפת באחת הסצנות הריאליסטיות. שבועות אחדים אחרי שגיבורת הסיפור הארצי נפרדת מהחבורה, היא פוגשת ברכבת את ניר, אחד מחבריו של צחי. בתגובה לפליאתה על המקריות שהפגישה אותם שוב בהודו, מזכיר לה ניר דברים שהשמיעה פעם באוזניו: "את לימדת אותי בעצמך, אין שום דבר שקורה במקרה. זה רק נדמה לנו. בעצם הכול מתוכנן מראש. יש חוקים ושבילים וקביעות גורל בחיים שלנו. ככה לימדת אותי, לא? שיש איזה אישה שמכוונת את העולם".
ניר לא גילה את ההקשר שבו אמרה לו הגיבורה את הדברים, אך ברור שלא זיהה בדבריה את האירוניה ("איזה אישה") שבעזרתה התריסה נגד אלוהים בדבריה אז, אחרי שבגידת צחי בה עם מיכאלה אילצה אותה להיפרד מהחבורה ולהמשיך את מסעה בהודו לבדה. ניר הבין את דבריה כפשוטם, בעוד שהיא ביטאה בהם תרעומת על הגורל ששוב התעמר בה, כשזימן את מיכאלה לכפר הנידח שבו שהו, ובכך חיסל את החברות שהתחדשה בינה ובין צחי. ובהשערה "שיש איזו אישה שמכוונת את העולם" מתחה ביקורת על הקפריזיות במעשיו של אלוהים, שהדתות מייחסות לו תבונה עליונה בגזירת "חוקים ושבילים וקביעוֹת" לחיי כל בן-אנוש.
שלא כמו אחרים במצבה, שמגיבים על אסונות שרירותיים המתרחשים בחייהם בקבלת הדין ומתרצים את העוולות שנעשו להם במונחים הסתמיים "מקרה", "מזל" ו"גורל", מן הדברים שאמרה לניר משתמע שלדעתה אין השגחה אלוהית על המתרחש בעולם שברא. מותר גם להניח שעוד קודם לכן, בהשפעת האסונות שהתרחשו בחייה בעבר, לא אחת צצו במוחה מחשבות הכפירה הבאות נגד אלוהים: מדוע לא מתחלקות הצרות באופן שוויוני בין כל הברואים, אלא מתרכזות רק בחיי חלק מהם? האם יש תכלית כלשהי לייסוריהם של האומללים ש"נבחרו" מכולם לסבול כישלונות ולחוות אסונות במהלך חייהם?
ואכן, דבריה של הגיבורה הארצית דוחים את ההנחה הדטרמיניסטית שמרבית בני האנוש נכנעים לה, כי יש אלוהים, שהוא נצחי ומוחלט ביכולותיו והוא שברא את העולם וחוקק את חוקיו. דבריה גם דוחים את ההנחייה שנותנות הדתות לבני אנוש שלא לחקור נושאים הנשגבים מבינתם, אלא לקבל את מרותו האלוהים בלא פקפוק ובלי להתיימר להבין את דרכי פעילותו. מצוקה דטרמיניסטית זו היא שהרתה את הדתות, אשר כל אחת מהן מציעה את ה"אלוהים" שלה כמענה הבלעדי לאדם המחפש פשר והיגיון למתרחש בחייו ובעולם.
בה בעת מציעות הדתות את פולחנן (מצוות, מועדי חגים, נוסחי תפילה וטקסים בבתי תפילה קהילתיים) להשקטת אי-הוודאות הקיומית שמרגישים בני-אדם במצב הדטרמיניסטי הזה, בהבטיחן שכר ועונש לאדם על-פי מעשיו.
אף שלאורך הדורות הושקע מאמץ מחשבתי אדיר כדי לתרץ את הסתירה בין הדוֹגמות שלהן לבין האירועים שמתרחשים לאדם בחייו, לא גילו הדתות סובלנות כלפי יחידים בחברה, שבחנו את הדוֹגמות הללו בכלי התבונה. חריגים אלה נרדפו, נודו מן הקהילה, ואם לא הומתו ככופרים – הוכרזו כמטורפי דעת ונכלאו עד יום מותם. ואף על-פי כן לא הצליחו הדתות להדביר את בעלי המחשבה החופשית, שלחמו בהנחות הדטרמיניסטיות שלהן, והם אשר ביססו במהלך הדורות את ההשקפה החילונית. מאליו מובן, שכמו לדתות – כך גם לחילוניות היו גוונים שונים. הגוון הקיצוני ביותר בחילוניות הוא הגוון האתאיסטי, השולל לא רק את הדתות ואת הפולחן שלהן, אלא כופר גם בקיומו של אלוהים עצמו.
|
התרסתה של הגיבורה הארצית כלפי ה"אלוהים" של הדתות מצדיקה את מבנה הנובלה, המצרפת ליחידוֹת הסיפור הארצי, הבנאלי והמלודרמטי, את יחידוֹת הסיפור הפנטסטי, אשר מספרות על תפקודה של ברוריה כ"אלוהים". ומאחר שהשאלות שהציגה ההשקפה החילונית לדתות אינן חדשות, ואילו התשובה שניתנת להן בנובלה זו היא המחדשת, ברור שלשני הסיפורים המקבילים משקל שונה במימוש המטרה הרעיונית של היצירה. ובמילים אחרות: על הפלטפורמה של סיפור הרווקה 456 א' ייצבה שרי שביט את הסיפור הפנטסטי על ה"אלוהים" ברוריה כסאטירה נועזת, שחיציה מופנים כלפי ההנחות שמפיצות הדתות על אלוהים. סאטירה זו נכתבה לא רק מנקודת מבט חילונית, אלא שמבחינה רעיונית היא משקפת עמדה אתאיסטית קיצונית וחסרת פשרות.
ואכן, החיבור בין הסיפורים המתארים את שתי המציאויות מוכיח, שהגיבורה האנושית צדקה בהשערתה "שיש איזו אישה שמכוונת את העולם". ומרגע שהנחה זו הופקדה בידי הקורא, עליו להתרווח בכורסתו ולקבל עליו את כללי הקריאה של העלילה בצופן הסאטירי שבו נכתבה, אחרת יחמיץ את חיצי הלעג המוטחים בה ב"אלוהים" של הדתות.
החץ הסאטירי הראשון מובלע כאן בזיהוי מיני שונה של אלוהים מזה שטוענות לו הדתות, המניחות שאלוהים הוא זכר. הלעג מובלע גם בשם "ברוריה" שהעניקה הנובלה ל"אלוהים". מהשם הנשי הזה נודף ריח של שמרנות ארכאית ואנכרוניסטית (ואין לקשור לו את אשתו של התנא רבי מאיר, שנחקקה בספרות התלמודית בזכות חוכמתה ובקיאותה בתורה).
גם תלותו של אלוהים במחשב כדי להשגיח ממקום משכנו בגן-עדן על הנעשה בעולם האנושי, היא פרט לעגני, ולא כל שכן היותה של ברוריה כ"אלוהים" נזקקת לעזרת מזכירה כמו סימי, כדי להתגבר על התקלות הרבות והתכופות שמתגלות בהפקותיה. לא אחת מסתייעת ברוריה במאגר הזיכרונות של הגיבורה 456 א' ובפעילות החלום שלה בשנתה, כדי לאלתר פיתרון מהיר לתקלות החמורות בהפקת חייה. מגוחך הוא אותו "אלוהים", ששליטתו במחשב מוגבלת ומוכפפת ליכולות המחשב – מכשיר שבני אנוש המציאו אותו וקבעו את המסוגלוּת שלו. ואכן, גם ברוריה מבצעת במחשב את הפעולות שכל בן-אנוש המחזיק ברשותו מחשב אישי מבצע: שתילת קטעים, מחיקת קטעים והעתקת קטעים ממקומם למקום אחר. ואם למרות כל זאת, מעמדה של ברוריה כ"אלוהים" לא התערער עד כה, יש לזקוף זאת לעובדה, שלאנושות טרם נודע כי בכלים טריוויאליים ובפתרונות מוטלאים כאלה היא מפיקה את חייהם.
כמות התקלות בהפקה, שאותה תיכנה ברוריה עבור חייה של הגיבורה 456 א', מסבירה מדוע נבטו הספקות בכישורי ה"אלוהים" של הדתות דווקא אצלה. ואכן, מצבור של חיצים סאטיריים הוטמן בביוגרפיה של הגיבורה הארצית. רק "אלוהים" כושל כמו ברוריה, אלוהים שדימיונו מוגבל והבימוי שלו מאולתר כל-כך, יכול היה להפיק ולביים עבורה עלילת חיים כה בנאלית וכה מלודרמטית. ואף שגם הגיבורה 456 א' אינה יודעת את היקף כישלונות ההפקה של ברוריה, מספיקים האסונות שתכפו בחייה כדי להנביט בהרהוריה את השאלה, מדוע תכפו אסונות בחייה, כלומר מדוע נענשה ב"גורל" כגורלה, וגם את הספקות בהשגחה של אלוהים על הנעשה בעולם, כפי שמבטיחות הדתות.
הסאטירה נשענת על האנשה של ברוריה. זו מובלטת ביחסיה עם סימי, הפקידה במשרד ההפקות שלה. סימי אינה רק פקידה מסורה, המזכירה לברוריה להצטייד במטרייה לפני צאתה החוצה, אלא גם עובדת מעורבת ביותר בהפקות של המעסיקה שלה. ומחרדה לגורלה של 456 א' היא מטלפנת תכופות אל ברוריה ותובעת ממנה לתקן את הבִּימוּי לפני שיתרחש אסון נוסף בחייה של הרווקה. ואכן, לעתים קרובות חייבת ברוריה להרגיע את סימי, או להזכיר לה את הפעולה שבעזרתה ניתן לתקן טעות שביצעה בעבודתה. אך סימי, המודעת ליכולותיה ולמגבלותיה של ברוריה, מוכנה לספוג את נזיפותיה ובלבד שלא יאונה רע לבני האנוש שבטיפולה. לעולם לא יידעו הגיבורים האנושיים של העלילה, כי אלמלא הערנות של סימי היה נחשף זה מכבר קלונה של ברוריה כ"אלוהים".
כמו-כן מייחסת העלילה לאלוהות של ברוריה תכונות נוספות של בני אנוש. בעמודי הסיפור האחרונים מוצגת ברוריה כ"אלוהים" מותש, שחוק ומזדקן. ברוריה כבר אינה צעירה והיא די מודאגת מהקמטים שמתווספים על פניה כמו גם מסימני הבלות האחרים, ובעיקר מהיחלשות הזיכרון החד שהיה לה בעבר. עקב הזדקנותה הפכה ברוריה למפוזרת. אף שהיא ג'ינג'ית ו"לג'ינג'ים יש יותר אנרגיה מלאחרים", קשה לה להתמודד כפי שהתמודדה בצעירותה עם העולם, שיש בו "כל כך הרבה צרות מכל מיני סוגים". ההסבר שמשתמע מהסיפור לסבל הקיומי של בני האנוש מפריך לחלוטין את ההנחה שברוריה מאמללת בזדון את גיבורי הבימוי שלה.
כישלונותיה מתרבים, משום שאחרי שנים כה רבות בעיסוקה, קשה לה להתמיד כבעבר בביצוע ההשגחה על הנעשה בעולם.
|
דואה במטריה לרחוב נחלת בנימין
|
|
האנשתה של ברוריה כ"אלוהים" מובלטת בהרגל שלה לבקר בעולמם הארצי של גיבורי ההפקות שלה. וכאשר תשוקת המציצנות גוברת עליה, היא קופצת מגג המגדל בגן עדן ודואה בעזרת מטרייה (ולא על מטאטא) לאחד המקומות על פני כדור הארץ, כשאחד החביבים עליה הוא המדרחוב ברחוב נחלת-בנימין בתל אביב. הנובלה מסתיימת בפגישה בין ברוריה ובין הרווקה 456 א', גיבורות שתי המציאויות, בתל אביב.
אחרי שהיא נוחתת במדרחוב נחלת-בנימין ברוריה אינה עומדת בפיתוי ונכנסת לאחת הדירות. אך משום שהיא מנותקת מצג המחשב שלה, היא מופתעת על-ידי גיבורת התיקייה 456 א', המתדפקת על דלת הדירה הזו, כדי להציג את עצמה, הדיירת החדשה, בפני דבורה פלג, חברת ועד הבית של הבניין. ואם לא די בכך, בדיוק אז מצלצל הטלפון הנייד שלה, וברוריה נאלצת להשיב לקולה החנוק מבכי של סימי המבוהלת, ששוב כשלה בביצוע אחת מהוראותיה.
ברוריה אומנם מחלצת את עצמה, בהעמידה פנים שהיא דבורה פלג בעלת הדירה, אך כמעט נכשלת בדחף "אנושי" נוסף: להתיידד עם הצעירה מתיקייה 456 א' ולגלות לה שהעתיד צופן לה תקופה טובה מזו שעברה עליה עד כה וכי "כל החיים עוד לפניה". ואף שברוריה כובשת את רצונה לגלות חביבות כלפי צעירה זו ולבשר לה שמצפים לה "חיים מלאי הפתעות" ולכן אל לה "להשקיע את כל האנרגיה בדאגה המיותרת", היא נחשפת כ"אלוהים" בעל לב רך ושונה מאוד מזה שאותו משווקות הדתות למאמיניהם. ועם זאת, סיום זה מחליש את היצירה ומקהה במקצת את נשכנותה כסאטירה.
צירוף הנובלה הזו של שרי שביט ליצירות ראשונות אחרות של מספרים בתחילת דרכם, שהופיעו לאחרונה בסיפורת הישראלית, מאפשר להציע איפיון – אף כי עדיין משוער – למשמרת החדשה: המשמרת החמישית מסתמנת ככזו שרק מקצת מסופריה (דוגמת שרי שביט) יבטאו באמצעות המחשה דיסטופית את האכזבה ואת התסכול מקשיי הקיום ומהתנהלות העולם – וזאת בחסות אחד מנושאי "המצב האנושי". כך נהגו, מתוך אסקפיזם רגשי ודפיטיזם רעיוני, סופרי המשמרות הקודמות בעשור האחרון (כפי שמתואר בהרחבה בספרי "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה", הוצאת "יחד", 2005). נראה כי מרבית סופרי המשמרת הבאה יעדיפו לעשות זאת בחסות נושאי "המצב הישראלי" הלוקליים ובחסות תיאור פנטסטי מוקצן ודימיוני, המבטא את התחושה הדיסטופית באמצעות המחשה של מציאות אלימה וקטסטרופלית, כדי למצוא בעזרת המחשה זו תשובות מפוכחות למצוקה הישראלית. לכן, צפוי שסופרי המשמרת החמישית יניבו בעיקר יצירות עתידניות, וליתר דיוק: קומץ אוטופיות והרבה דיסטופיות. נראה כי הם ירוויחו ביושר את הכינוי שאני מציע כאן לראשונה לזיהוי המשמרת שלהם: משמרת "הגל הדיסטופי".
|
|